התיאטרון היהודי קם והתפתח בעיקר בתלם שפתם המדוברת המסורתית של יהודי אשכנז, יידיש. את מקורותיו ניתן למצוא במאות ה15 – ה16, כאשר נוצר מקצוע של בדחן, לץ בעל כישרונות אמנותיים (בדרך כלל, קומיים) השולט באלתור פיוטי ומבדר אורחים בחתונות ובשמחות משפחתיות אחרות. בארצות הדוברות גרמנית אמנות הבדחנים מצאה מעריכים לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב פשוטי העם הנוכריים.

אחרי שיידיש נעלמה למעשה ממרכז ומערב אירופה לקראת סוף המאה ה18, מקצוע הבדחן השתמר והתפתח בקהילות היהודיות של פולין, רומניה ורוסיה. במרחב זה בדחנים היו לעיתים קרובות ליצני חצר של אדמו"רים חסידיים. המפורסם שבהם היה הרשלה מאוסטרופוליה. בדחנים רבים היו גם מוסיקאים מוכשרים. הם הופיעו יחד עם כליזמרים והם עצם חיברו מוזיקה לשיריהם. בין בדחני המאות ה19 – ה20 הידועים ביותר בתחום הזה היו סנדר הבדחן (אליהו אלכסנדר פידלמן, 1825 – 1892), סוּניה הבדחן (ישראל זדרונסקי, 1850 – 1928) ואליקום צונזר (1835 – 1913). שיריהם נכנסו עוד בימי חייהם לאוצר הפולקלור ביידיש. מקצוע זה היה אקטואלי בקהילות יהודיות מסורתיות של רומניה ופולין עד למלחמת העולם השנייה.

המחזה של ישראל אקסנפלד "איש ואישה, אחות ואח"

מקום מיוחד בתולדות התיאטרון היהודי תופס פורים–שפיל הקשור לחג פורים ולעלילת מגילת אסתר וכן לעלילות תנ"ך אחרות. מחזות לפי העלילות הללו הועלו גם במועדי ישראל אחרים, בראש ובראשונה בחנוכה. בהסתמכו על דוגמאות דרמטורגיות, שנפוצו תחילה בכתב בסביבת למדנים, בחורי ישיבות בסוף המאה ה17 פורים–שפּיל השתרש במהרה במסורת שבעל פה בצורות רבות ונהיה לאפיון חשוב של הפולקלור והתרבות העממית של היהודים האשכנזים במזרח אירופה.

התפשטות רחבה של פורים–שפּיל בסביבה היהודית העממית הפכה אותו למטרת ביקורת מצד משכילים. בקורת כזאת מצאה בין השאר ביטוי בקומדיה של א.וולפסון (1754 – 1835) "לײַכטזין אונד פֿרעמעלײַ" ("קלות ראש וצביעות", 1796), המהווה פרודיה על פורים–שפיל מסורתי. דווקא היא הניחה את היסוד של המחזאות הספרותית ביידיש. יצירות דרמטיות ביידיש מאת משכילי מזרח אירופה – סטירה אנטי–חסידית של יצחק בר לוינזון (1788 – 1860), קומדיה של אברהם בר גוטלובר (1811 – 1899), מחזות של שלמה אטינגר (1782 – 1845) וישראל אקסנפלד (1787 – 1866) ושורה שלמה של יצירות אחרות הופיעו במחצית הראשונה של המאה ה19, ולמרות שהן התפשטו תחילה בכתבי יד בתוך חוג יחסית מצומצם של מצדדי ההשכלה, הן קבעו סוגה חדשה בספרות יידיש ועזרו להשתרשות סטנדרטים אסתטיים אירופאים בה.

במחצית השנייה של המאה ה18 בקרב דוברי יידיש הופיע לצד הבדחנים סוג חדש של אמנים ופזמונאים מאלתרים – בראָדער זינגער או בראָדער, שקיבלו את שמם מהעיר ברוד במזרח גליציה אשר בה לראשונה הופיעו אמנים רב–סוגתיים. בניגוד לבדחנים הברודרזינגרים הופיעו בקבוצות של שניים, שלושה או ארבעה אמנים. הם ליוו את שירתם או את הדיגלום בהצגה דרמטית מקורית על סמך עלילות הטקסטים שלהם. דווקא הם הפכו לשחקנים הראשונים של התיאטרון היהודי המקצועי. ההיסטוריה שלו מתחילה מאוקטובר שנת 1876, כאשר משורר יידיש די נודע כבר בזמן ההוא, אברהם גולדפדן (1840 – 1908) העלה על בימת הגן העירוני ביאס קומדיות שלו, שנכתבו במיוחד עבור שני ברודרים – ישראל גרודנר (1841 – 1887) ויששכר גולדשטיין (נפטר בשנת 1887). יוזמה זאת שנראתה תחילה צנועה וקצרת מועד, זכתה להצלחה.

אברהם גולדפדן

מאוחר יותר גדלה להקתו של גולדפדן והפכה לקולקטיב תיאטרלי יציב. בשנת 1879 לפי הזמנת מוקיריו ובעלי צדקה גולדפדן עבר לאודסה, אשר הייתה מאז במשך תקופה ארוכה לבירת התיאטרון היהודי. באודסה היו בלהקתו של גולדפדן כבר 40 שחקנים ומקהלה בהנהגתו של חזן בית כנסת מקומי הירשנפלד (סבו של המלחין הסובייטי המפורסם איסק דונאיבסקי). בשנים 1880 – 1881 הופיעה להקתו של גולדפדן במוסקבה ובפטרבורג בהן עברו הופעותיה תמיד באולמות מלאים.

בהשראת ההצלחה של גולדפדן סופרים ויזמים יהודים אחרים פנו לתיאטרון ולדרמה, קמו להקות תיאטרון חדשות. בפרט, להקות בלתי קבועות שלהם ארגנו הסופר הפופולרי שומר ( שם בדוי של נחום מאיר שייקביץ', 1849 – 1905), שלעיתים עיבד את הרומנים שלו למחזות, משה גורביץ (1844 – 1910) ויוסף לטינר ( 1853 – 1935 ). לפי הז'אנר והטבע, מחזותיהם היו קרובים לגולדפדן, וחלק מהאופוסים הדרמטיים המוקדמים של לטינר, שהחל כלחשן בלהקתו, היו וריאציות ועיבוד המחזות של גולדפדן. עבור התיאטרון היהודי, החל לכתוב גם יוסף יהודה לרנר ( 1847 – 1907 ) שיצר ביידיש, עברית ורוסית.

בשנת 1883 נאסרו באימפריה הרוסית מופעי תיאטרון ביידיש על פי צו ממשלתי. את כל התקופה הזו בתולדות התיאטרון המקצועי היהודי הרוסי, מהקמתו ועד לאיסור, מקובל להגדיר כ«גולדפדנית» — בגלל השפעתו הרבה של גולדפדן, שמכונה לימים «סבא של התיאטרון היהודי», באותה תקופה. הדרמה שלו, טכניקות הבמה, אופי המשחק של שחקניו הותירו חותם בלתי ניתן למחיקה על המשך התפתחותה של אמנות התיאטרון היהודית ושימשו אפילו בצורותיה המודרניסטיות המאוחרות.

מחזות גולדפדן רבים נכנסו למה שנקרא "רפרטואר הברזל" של הסצנה היהודית, מספר פזמונים ושירים מהמחזות הללו הפכו לעממיים. בדרמה של גולדפדן ואפילו באופוסים הדרמטיים של חסידיו וממשיכיו, אם כי לעתים קרובות בצורה משעשעת, מצאו את ביטוים רעיונות החשובים לתקופתם, בעיות לאומיות רלוונטיות. התיאטרון היהודי והדרמה של תקופה זו עיבדו כמה מיצירות המופת של הקלאסיקה הספרותית והדרמטית העולמית, והתאימו אותה לקהל היהודי ההמוני באמצעות מנגנון "יהוד" (”פֿאַרייִדישונג) של המקור.

תוך זמן קצר, במשך התקופה ה«גולדפדנית», התיאטרון היהודי, יחד עם הספרות ביידיש, תפסו מקום חשוב בחיי התרבות והחברה של העם היהודי והפכו לאחד הכלים היעילים ביותר עבור מודרניזציה. כבר בעידן ההתחלתי התיאטרון היהודי צבר אנרגיה יצירתית עוצמתית ויצר סביבה חדשה למימוש כישרונות עממיים.

המחזה של אברהם גודלפדן "שני קוני למל"

ההצלחה וההתפשטות המהירה של אמנות הבמה היהודית מעידות כי התיאטרון המקצועי עמד בצרכים התרבותיים והאסתטיים הדחופים שהבשילו עד אז בסביבה היהודית. הפופולריות של התיאטרון היהודי מוסברת גם על ידי הדמוקרטיה של אופיו: הוא פנה לציבור שלו בשפה המדוברת — יידיש, שהייתה גם השפה החשובה ביותר של התרבות היהודית ההמונית, ומאוחר יותר גם של התרבות «הגבוהה» של אינטליגנציה יהודית. (התיאטרון העברי הופיע מאוחר יותר, והצלחותיו האמיתיות מתוארכות לתקופה שמחוץ לתקופה הנסקרת. אבל גם אז התיאטרון העברי לא יכול היה להתמודד עם התיאטרון היידי בפופולריות ובהמוניות הקהל.)

התיאטרון המקצועי היהודי עשה את צעדיו הראשונים תוך הסתמכות על אלמנטים של אמנות בימתית שכבר התקיימו בחברה היהודית והיו מושרשים בתרבות המסורתית. הוא טיפח אלמנטים אלה לאורך כל תולדותיו. בזכות כל אלה, התיאטרון היהודי תפס מקום מיוחד במבנה התרבות היהודית החילונית לעומת האומנויות «האליטיסטיות» כמו מוסיקה ואמנות פלסטית. כתוצרי התרבות הרוסית, ובאופן רחב יותר, התרבות האירופית, הציור המודרני, הפיסול והמוזיקה, היו מרוחקים מרוב יהדות רוסיה במרחק תרבותי משמעותי, והיהודים, שבחרו לעצמם סוגים אלה של יצירתיות אמנותית, נאלצו להסתגל לנורמות ולצורות שלהם ולפתור את בעיית הזהות הלאומית והתרבותית שלהם. לעומת זאת, התיאטרון היהודי היה קשור קשר הדוק עם סביבה לאומית אותנטית, «צמח מעצם ליבה», והקשר הזה, הנחלש או המתחזק, נותר בכל שלבי התפתחותו, אפילו בגרסאות האוונגרדיות האליטיסטיות שלו.

הלל קזובסקי