כוכב הלכת ששמו מיכואלס

אינני כותבת זיכרונות. ברצוני רק לשחזר את אותה אווירה חיה על "כוכב הלכת ששמו מיכואלס."

אלה מילותיה של אשת שלמה מיכואלס אנסטסיה פוטוצקאיה–מיכואלס, אשר השאירה, ככל הנראה, את הזיכרונות האמינים ביותר עליו. קטעים מהם אנו מפרסמים בהמשך.

שלמה מיכואלס ואנסטסיה פוטוצקאיה (1935)

למיכואלס היו שתי הגדרות מדויקות לאופן שבו אדם נולד.

ראשית, אדם נולד עשיר או חסר כל. "את מבינה! – היה אומר שלמה, – אם אדם נולד קבצן, לא יעזרו לו לא מאות אלפים בספר החיסכון, לא מכוניות, לא אג"ח! הוא עדיין מרגיש כמו קבצן, חי כקבצן, מבזבז את האנרגיה שלו על רווחים במקום יצירתיות, מוציא כסף על דאצ'ה מיותרת במקום מסעות מעניינים להפליא! הוא עני מלידה, וכקבצן ימות, ועושרו הכספי יישאר דומם.

השני נולד עשיר, אם כי אין לו פרוטה לנפשו על ספר החיסכון. ובכל זאת, אם יש בחירה בין כסף על תפקיד אפיזודי בסרט עמום לבין זמן לעבודה מעניינת מבחינה יצירתית, הוא יבחר באחרון. הוא נולד עשיר ולא ימכור זמן, לא משנה כמה נחוץ כסף. בזכות חיפושיו עצמם הוא כבר הרבה יותר עשיר מאשר רבים, רבים ש"יש להם".

על פי הגדרתו של מיכואלס, הדבר השני שקובע במידה רבה את גורלו של אדם: הוא נולד "בוגר" או "קטין".

"אתה ואני נולדנו שנינו 'בוגרים'," אמר לי מיכואלס.

"אנחנו 'הבוגרים', אחראים על אנשים רבים…"

***

מיכואלס ניסה ללכת לחזרת הבוקר הרבה יותר מוקדם או הרבה יותר מאוחר מהזמן הנכון, כי הוא ידע, שהאנשים המתמידים ביותר מחכים ליד דלת הכניסה ויציגו את בקשותיהם ותלונותיהם תוך כדי תנועה, בדרכו לתיאטרון. אבל שעת עזיבתו של מיכואלס את הבית לא פתרה דבר… המעבר דרך שדרת טברסקוי, שני בתים לאורך מלאיה ברונאיה, ולפעמים אולם התיאטרון הפכו למעין חדר קבלת פנים.

יומו של מיכואלס הוקדש תמיד לתיאטרון עד השעה ארבע או חמש ומשבע בערב. ההפסקות היו רק לכנסים, ישיבות המועצה האמנותית של הוועד לאומנויות או לפרסים, ישיבות של הוועד האנטי–פשיסטי. בשעות ההפוגה שמיכואלס נתן לשחקנים במהלך החזרות, הוא קיבל אנשים שהיו זקוקים לעצתו ולעזרתו.

בערב, למעט מקרים חריגים נדירים (ישיבות וועדים או צפיות נחוצות במופעים המועמדים לפרסים), היה מיכואלס בתיאטרון. אם הוא לא היה משחק באותו ערב, הוא היה הולך להיפגש עם שחקנים שהיו חופשיים מהמחזה, אבל עסקו בחזרות, או לדבר עם מחזאים, ציירים. "בכל מקרה, אני אבדוק את התיאטרון", – אמר מיכואלס. – "יש לי הרגשה שכאשר 'החבר'ה שלי' יודעים שאני שם, זה די מושך אותם למעלה, ויש יותר סדר!"

רק בימי "המלך ליר" מיכואלס הרשה לעצמו הפסקה ובחום ניסה לנוח לפני ההופעה, שהתקיימה בטשקנט בטמפרטורה של +50. אחרי "ליר" כזה אדם אחד לא יכול היה להסיר את הטייץ ממיכואלס.

בימים שבהם היה צורך לשחק בערב, מיכואלס היה מתוח ושקט בבוקר, שתה רק קפה שחור וניסה לפחות לנוח במשך היום, אם לא להירדם. הוא כמעט אף פעם לא עשה חזרות לפני הופעה. לפעמים הוא היה מלטף בידו את זקנו החסר של טביה, לפעמים, היה עוצם את עיניו, כנראה חוזר על כמה מילים בודדות, על מקומות כלשהם בטקסט. לעתים קרובות מאוד הוא ניסה את הקול. וזהו.

אבל כאן הוא עולה לבמה … ועל פי הודאתו שלו, שום דבר אחר לא קיים.

"איך אני מסתדר עם זה? אני לא עושה שום דבר בקשר לעצמי, איכשהו אני בונה את עצמי מחדש. אני צריך לבוא להצגה, למשל, לשכוח את הבית, לשכוח מהכל, ואני באמת שוכח… אני לא יודע איך, אבל כל מה שאני חי עבורו כבר נעלם. אני על הבמה, זה הכל! על הבמה אני לא זוכר אותך, או את הילדים, או את התיאטרון, ובכן, שום דבר – אני על הבמה ואני לא יכול לא לסיים את המיז–אנ–סצנה!"

הוא דיבר על כך שבמהלך סיבוב הופעות בברלין הייתה לו הרעלת קיבה קשה… הכאב פראי, הטמפרטורה היא 40 מעלות, הוא כמעט בהזויות, והבקשה היחידה שלו לחבריו היא להביא אותו ליציאה הבאה. והן היו כה רבות עד שלא ניתן להעלות על הדעת! והביאו אותו, והוא יצא, קפץ, רקד, שר, ושמר לחלוטין את כל תמונת המיז–אנ–סצנות במחזה!

הוא שמר אותן גם באותו מחזה, כאשר כשקפץ קרע רצועות ברגלו ורקד בלי לחוש כאב.

הוא שיחק עד הסוף את מחזה בו כשעלה לבמה, כדבריו, עינו נתקע בסיגריה דולקת. הוא התגבר על הכאב הבלתי נתפס של התקף חד של רדיקוליטיס כאשר עשה חזרות של טביה החולב עבור תכנית טלוויזיה, והכאב הזה אחרי הרמת שוט באחת מסצנות ההצגה היה כזה שהוא הובא הביתה במצב עמידה. אבל הוא שיחק עד הסוף.

אי אפשר שלא להזכיר שכאשר הייתה רעידת האדמה החזקה בטשקנט בקיץ 1942, מיכואלס לא הרגיש את זה על הבמה. הבניין התנדנד, האורות כבו, אנשים קפצו מהמקום, ומיכואלס המשיך במונולוג של ליר. רק היה נראה לו, שפתאום הייתה לו קצת סחרחורת.

לא, כמובן, ליבו של השחקן מיכואלס התגבר על הכל. אבל גם אם לא נדבר על הופעות כה מיוחדות ויוצאות דופן, אם נזכיר את ההופעות "היומיומיות" עבור מיכואלס, העייפות הגופנית אחריהן הייתה עצומה, אך היא החווירה לפני העייפות הפנימית הבלתי נתפסת.

***

לפעמים כוח רוחו של מיכואלס וסיבולתו היו נראים כבלתי נתפסים.

איכשהו לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "נו, איך אתה יכול לסבול את כל זה! אחרי הכל, אם אדם רגיל צריך להקשיב לחמישה עשר עד עשרים מהאנשים המאושרים ביותר ביום, הוא יכול להשתגע מהגורלות הכה רבים שנופלים עליו! ואם חמש עשרה עד עשרים אלה הם האומללים ביותר – איך אפשר לסבול את זה?" מיכואלס חייך ואמר:

"ומי עוד יקשיב להם עד הסוף? אחרי הכל, אני לא סמכות, אלא רק אדם שמקשיב לכל מה שהצטבר!"

***

בין חזרה למחזה (בין אם שלמה מיכואלס שיחק בה בין אם לא שיחק) נותרו שעתיים – שלוש. אם המחזה היה "המלך ליר", מיכואלס ניסה לנוח בשעות הללו.

אם הוא לא השתתף במחזה, אז אחרי ארוחת הצהריים הוא הלך לנוח ונתן פקודה קצרה: "תעירי אותי בדיוק בעוד עשרים וחמש (או בדיוק בעוד שלושים וחמש) דקות". זאת הייתה שינה ילדותית באופן מפתיע ובו בזמן "מאורגנת" בצורה בלתי רגילה". השינה החלה מיד, והסתיימה – בדרך כלל לפני שהערתי אותו, עם התחושה הראשונה של ריח קפה שחור. אבל לפעמים – ממש כמו ילד – הוא ביקש כמה פעמים: "עוד חמש דקות קטנות".

חלומותיו של מיכואלס (אם היו) היו כמעט תמיד מעורבבים בחרדותיו. לעתים קרובות הוא סיפר על חלומותיו, הוא האמין שאצליח לפתור אותם, ושאני בעצמי לפעמים רואה חלומות מגידי עתידות על צרות עתידיות.

בשנים האחרונות הוא היה רדוף על ידי החלום שכלבים קורעים אותו לגזרים…