יבגני בינביץ':
על הספר ומחברו
לספר זה גורל לא לגמרי רגיל – הן בדרך כתיבתו, הן במה שקרה שנים רבות אחרי שהוא יצא לאור.
לפני למעלה מ10 שנים התקשר אליי ידידי אלכסנדר דרנוב, משפטן, שהתגורר משנות ה70 באמריקה. הוא ביקש לעזור להוציא לאור ספר על תולדות התיאטרון היהודי ברוסיה.
אלכסנדר עצמו, שבחר בקריירה משפטית, היה אמנותי בצורה יוצאת דופן בחייו. כאן הגיע לידי ביטוי "גנטיקה": סביו וסבותיו משני הצדדים היו שחקנים יהודים ידועים עם גורלות בולטים ובאותה עת קשים בחיים ועל הבמה.
יבגני בינביץ'
לא הוא וגם לא אני כמובן לא יכלנו לראות אותם. אבל, בוודאי, הכרתי היטב את אמו – רוזה קורץ, השחקנית לשעבר של התיאטרון מיכואלס (התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה), שעברה את כל התלאות בקשר לטיפול בבעלה הרותק למיטה, לסגירת התיאטרון; ואחר–כך – לנדודים בערי שדה סובייטיות יחד עם להקת שוורצר, שהוקמה על חורבות תיאטרון מיכואלס, ולבסוף להגירה לארצות הברית. אני זוכר היטב את הכתבה הענקית בעיתון של יוסטון, לשם היגרה משפחת דרנוב מרוסיה הסובייטית, עם הכותרת באותיות קידוש לבנה: "התיאטרון היהודי מגיע ליוסטון" – סקירה נלהבת של קונצרט רוזה קורץ, בו היא לבדה ביצעה קטעים מהופעות ושרה שירים ביידיש.
אבל כאן היה ענין אחר. אלכסנדר סיפר לי, שאותו מצא מבקר התיאטרון הרוסי הנודע יבגני בינביץ' המתגורר בפטרבורג, שעובד על מונוגרפיה רצינית על תולדות התיאטרון היהודי ברוסיה. אלכסנדר מסר לרשותו את ארכיון המשפחה העשיר שלו.
הפנייה אליי הייתה קשורה לכך, שהייתי כבר באותה עת מו"ל וכמו שיסופר בהמשך עזרתי להוציא לאור את הספר הזה.
שכחתי מהסיפור הזה לשנים רבות, עד שלפני שנה הגעתי לאמריקה ובניסיון להינצל מנדודי שינה בלילה לקחתי באקראי ממדף ספר אשר על עטיפתו היה כתוב "יבגני בינביץ'. "תולדות התיאטרון היהודי ברוסיה. 1875 – 1918". פתחתי אותו וראיתי על השער דברי תודה מאת אלכסנדר דרנוב. ובסוף הספר היו צילומים רבים מארכיונו.
בדיוק באותה תקופה הפרויקט שלי לשימור התרבות היידיש החל להתפתח, ולנושא הספר היה היחס הישיר ביותר כלפיו. למחרת בבוקר התקשרתי לדרנוב, שאיתו עד אז לא תקשרתי זמן רב. כבר בעוד יום ישבנו באחת המסעדות בניו יורק. לאחר שעברתי במהירות את נקודות הנימוס הרגילות, סיפרתי לו על הפרויקט שלי ומיד עברתי לשאלות שהעסיקו אותי מאוד. התברר כי הארכיון המשפחתי שלו השתמר בשלמותו ועדיין נמצא בביתו. יתרה מזאת, לאחר מות אמו, הוא גילה במפתיע את זיכרונותיה, שכמובן מעולם לא פורסמו. בקושי הסתרתי את ההתרגשות והשמחה שלי, כשאמר שכל הזכויות על ספרו של בינביץ' שייכות רק לו ולמחבר ושהוא מעביר אותן לי יחד עם זיכרונות אמו – רוזה קורץ, עם הקדמתו לפרסום הראשון באתר האינטרנט של הפרויקט שלי.
כשחזרתי הביתה, פתחתי פנקס כתובות בטלפון שלי (ממנו מעולם לא מחקתי את המספרים שנכנסו אליו פעם) ומצאתי את יבגני בינביץ'. לאחר שחייגתי, שמעתי קול נשי בקצה השני של החוט. זו הייתה בתו של יבגני, שדיווחה כי אביה נפטר לפני שנתיים. התברר ששמעה עלי מאביה, אשר לדבריה היה אסיר תודה על העזרה בפרסום הספר. ואז היא שאלה אם אני מתכוון להגיע לפטרסבורג, כי נשאר ארכיון ענק של אביה, והיא לא יודעת מה לעשות איתו.
כמה חודשים לאחר מכן, שוב בענייני הפרויקט שלי, הגעתי לפטרסבורג וביקרתי אצל ולריה בינביץ'. לאחר שנודע לה, שאני מתכוון כבר בגרסה הראשונה של האתר המוקדש לתרבות היידיש, במדור "תיאטרון" להציב את ספר אביה, היא אמרה, שהיא מוסרת לי לשם הפרויקט הזה את כל הארכיון של אביה ללא תשלום. זו הייתה מתנה יקרה מפז ובו–זמנית – הנצחת זיכרון של אביר אמיתי של אמנות ובמיוחד – של התיאטרון היהודי.
יחד עם הארכיון ולריה העניקה לי חוברת זעירה עם שם צנוע: "יבגני בינביץ'. ביבליוגרפיה". הרישום היבש של יצירותיו המודפסות, כמו שנהוג בספרים הביבליוגרפים, הסתיים במאמר אוטוביוגרפי קצר, אך נוקב להפליא. אני אביא ממנו כמה קטעים. השורות האחרונות נשמעות באופן כאוב במיוחד.
"… החיים מסתיימים … האם משהו עוד יספיק לצאת לאור? אפילו החוברת הזאת?
…בעיקר החיים עברו בעוני משפיל. לא רעבנו, לא הלכנו בקרועים בלועים … אבל לתת לאשתי פרח או לשלוח לחו"ל את הפרסום התורני שלי בחבילה היה תמיד בעיה. ולא יכולנו להביא לעולם ילד שני.
… ובכל זאת, עכשיו, בסופו של דבר, באה אלי לעתים קרובות המחשבה, שחייתי חיים מאושרים … לא כתבתי אף שורת קוניוקטורה. כתבתי רק על מה שעניין אותי … "
מרק זילברקוויט