מוזיקת כליזמר

אחד המאפיינים של תרבות היידיש בת ימינו הוא מין גלגול חדש של תופעות קונקרטיות שלה, שנשארו כביכול בעבר. בתור דוגמא בולטת המוכיחה את הטענה הזאת ניתן להביא התפתחות אמנות הכלייזמרים ביובל האחרון.

מסורת חייה של המוסיקה העממית האשכנזית למעשה הופסקה באמצע המאה ה20. תחייתה החלה בשנות ה60 – ה70 בצפון אמריקה. לקראת סוף שנות ה70 מוסיקת כלייזמר נהיתה פופולרית בארצות הברית וקנדה ולא רק בין היהודים. צריך לציין, שאז הייתה בכלל באופנה מוסיקה אתנית. כלייזמרים של אותו גל שאפו לביצוע אוטנטי עד כמה שרק היה ניתן בסגנון המאה ה19. הם הסתמכו על רישומי תווים ובמיוחד על הקלטות שהשתמרו. הידועים שבחלוצי תחייתה של מוסיקת הכלייזמר הינם מייקל אלפרט ו-וולטר זאב פלדמן, שנולדו בשנות ה50 בארצות הברית. גושפנקא ממשית להמשך גידול הפופולריות של מוסיקת הכלייזמר נתן פרסום העבודה היסודית "מוסיקה יהודית עממית" מאת משה ברגובסקי (באנגלית – 1982, ברוסית – 1987). 

מאחר ומוסיקת הכלייזמר בעבר הייתה בראש ובראשונה מוסיקת מחול, סוגותיה נקראו לפי ריקודי עם יהודיים – "פֿריילעֶכס", "שעֶר", "הורה", "ז'וֹק", "סקוֹצ'נה", "בוּלגר" ועוד. מכך נבעה באופן טבעי שאיפה להחיות את המסורת של ריקודי העם האשכנזית, אבל התברר, שהמטרה הזאת קשה הרבה יותר להשגה כי כוראוגרפיה יהודית בזמנו לא הוקלטה ולא תוארה כמו שצריך. 

בשנות ה90 האופנה על מוסיקת הכלייזמר חדרה מצפון אמריקה לאירופה ולמרחב הבתר סובייטי. במערב אירופה התחילו לנגן את מוסיקת הכלייזמר בפסטיבלים של מוסיקה עממית יחד עם מוסיקה פולקלורית של עמים אחרים. במקביל התגבשה מסורת "כלייזפסטים" המוקדשים למוסיקה העממית האשכנזית דווקא. בדיוק כמו בצפון אמריקה, למוסיקת הכלייזמר באירופה הופיעו מאזינים ונגנים לא רק מקרב היהודים אלא גם מקרב נוכרים. 

בדרך ספציפית הלכה התפתחות מוסיקת הכלייזמר בישׂראל. מצד אחד מוסיקת הכלייזמר כאילו התמוססה בתוך מה שבארץ נהוג לקרוא "מוסיקה חסידית". ניגנו אותה בחתונות, באירועים המוניים דתיים – למשל, בל"ג בעומר ליד קבר רשב"י על הר מירון, אבל היא נשארה מחוץ לזרם המרכזי של תרבות מדינת היהודים.

תרומה גדולה לפופולריזציה של מוסיקת הכלייזמר בישׂראל עשה מוסא ברלין (נולד בתל אביב בשנת 1938). בפרט הוא היה הראשון לפנות תשומת לב אל המסורת המוסיקלית המיוחדת של כלייזרמרים ארצישראליים, שנוצרה בישוב האשכנזי הישן. אפיון ספציפי של מוסיקת הכלייזמר הארצישראלית הייתה השפעה ניכרת מצד מוסיקת הערבים והיהודים המזרחיים.

בהקשר זה אי-אפשר שלא להזכיר גם את נגן הקלרינט גיורא פיידמן (נולד בשנת 1936 בארגנטינה, עלה בשנת 1957). במקביל לקריירה מוצלחת בתור נגן מוסיקה קלסית הוא התעניין בניגוני הכלייזמר. אלבום הסולו הראשון שלו "פֿריילעכס ונעימות חסידיות", שיצא בשנת 1971, הפך לתופעה משמעותית עבור אוהבי מוסיקת הכלייזמר בכל העולם. יחד עם זאת בניגוד לכלייזמרים האמריקאים, ששאפו לשחזור מדויק של צליל מוסיקת הכלייזמר המסורתית לפי דוגמאות של המאה ה19 – תחילת המאה ה20, הוא נטה גם במקרה של מוסיקת הכלייזמר לביצוע קלסי.

אבל להקות כלייזמר של ממש החלו להופיע בישראל רק בתחילת שנות ה2000.  בשנת 2003 גרשון לייזרסון (נולד ברוסיה ועלה יחד עם הוריו בתחילת שנות ה90), אז עוד סטודנט של האקדמיה למוסיקה בתל אביב, הקים את להקת "ניגון חדש", שניגנה מוסיקת הכלייזמר. שלוש שנים מאוחר יותר הוא הופיע ב"כלייזפסט" בקנדה. שם הוא הבין לראשונה, כמה פופולרית מסורת הכלייזמר המחודשת במערב וכמה היא עשירה. אחרי חזרתו לישׂראל הוא הקים יחד עם אסף תלמודי (נולד בישׂראל בשנת 1976) את הלהקה "אוי, דיוויז'ן", שהופיעה בהצלחה עם מוסיקת הכלייזמר ושירים ביידיש בישׂראל ובחוץ לארץ. בשנת 2008 הלהקה ביצעה מספר פרויקטים משותפים עם מחבר ומבצע אמריקאי-רוסי פסוי קורולנקו (פבל ליון, נולד בשנת 1967 במוסקבה), אשר עבורו מוסיקת הכלייזמר וטקסטים ביידיש שירתו כחומר ליצירתו שלו. בשירים שהוא שר משתלבים לעתים קרובות יידיש, רוסית ואנגלית. הצלחת הפרויקטים המשותפים הללו הביאה להתפשטות גישה חדשה, בלתי-מסורתית אל מוסיקת הכלייזמר אותה גרשון לייזרסון ניסח במשפט "המוסיקה צריכה להתפתח ולא להיות אנדרטה".

בסגנון מוסיקת הכלייזמר הבלתי מסורתית עובד גם נגן וזמר אמריקאי פופולרי דניאל כהן. (נולד בשנת 1978 בדטרויט). הוא מתגורר דרך קבע בברלין, בה הוא הקים את להקתו "פּיינטיד בירד". בשירים, שהוא שר, משתלבים יידיש, אנגלית וגרמנית. בדיוק כמו פסוי קורולנקו, דניאל כהן ביצע שורת פרויקטים משותפים עם להקת "אוי, דיוויז'ן".

בשנת 2017 גרשון לייזרסון הקים תזמורת הכלייזמר הישׂראלית הממוקמת בירושלים.

 המשך יבוא.