תולדות ציור אחד
שלמה מיכאלס, ציור של צייר אנונימי
השנה הייתה 1987. במוסקבה, אחרי כמעט עשור של "ישיבה בסירוב", החלה הגירת יהודים לישראל ולאמריקה.
יום אחד קיבלתי טלפון מידידי הקרוב מיכאל פיינברג, שקיבל אישור לעזוב את רוסיה וביקש שניפגש עם "שותפו" ולנטין פולבר, גם הוא מסורב הגירה וגם הוא היה אמור לצאת לדרך.
"השיתוף" כלל את העובדה כי מיכאל, מתמטיקאי מוכשר מאוד, בעתיד היוצר של מוצרי IT ייחודיים עבור טלקומוניקציה ושיטות לטיפול במחלות אונקולוגיות, ולנטין במשך כל שנות "הסירוב" עסקו ביחד בתיקון מכוניות פרטיות כדי להתפרנס. גם אני כבר חשבתי ברצינות על עזיבה, לאחר שקיבלתי הצעה לעמוד בראש הוצאת ספרים מוזיקלית בניו ג'רזי. התברר שדווקא זו הייתה הסיבה לביקורם.
הם הופיעו על סף דירתי במוסקבה ליד תחנת הרכבת התחתית "סוקול" עם קופסת קרטון ענקית. כשולנטין ראה את המבוכה שלי, הוא אמר, שהוא נכדו של המלחין לייב פולבר, שהכרתי כמנהל המוזיקלי של התיאטרון היהודי הממלכתי, אשר נסגר לפני כמה עשורים. הוא פתח את הקופסה והראה את דפי התווים שהיא הכילה. הסתכלתי על שניהם במבוכה גדולה עוד יותר. מיכאל הסביר, "אתה הולך לאמריקה ואולי אתה יכול לפרסם את זה". ולנטין המשיך: "סבא כמעט אף פעם לא פורסם, אם כי הוא חיבר מוזיקה כמעט לכל ההופעות של תיאטרון מיכואלס". זה היה ברור לי: על פי המסורת, מוסיקה להופעות דרמטיות בצורת פרטיטורה הוקלטה ידנית בעותק אחד, ואז הוקצו ממנה חלקים ("קולות") לכל אחד מכלי התזמורת, ובצורה כזאת התקיימו היצירות. ולנטין שוב הוציא את ערמת דפי התווים, ועל הריצפה נפלה פיסת נייר מקופלת אשר עליה לא שמו לב בהתחלה.
בעניין ואפילו בחשש הרמתי את ערימה של דפי תווים שונים, השייכים בבירור ליצירות שונות. כשהתעוררתי, שאלתי איך הדברים הנדירים האלה יגיעו לאמריקה ובכלל יוצאו מרוסיה. מיכאל לקח כאן את זכות הדיבור. במהלך עשר שנות הסירוב, לדבריו, הוא רכש חבר טוב, אדם ראוי מאוד – עובד של השגרירות האמריקאית, שהבטיח להוציא את הקופסה ולהעביר אותה למקום שבו אחיה ואעבוד.
כשהחזרתי את הדפים למגירה, הבחנתי סוף סוף בנייר שלא היה דף תווים. הוא שכב על הרצפה. הרמתי אותו, פתחתי אותו, הנחתי על השולחן את פיסת הנייר שנקרעה באופן לא אחיד מדף גדול. עליה פעמיים צויר בעיפרון ראשו של מיכואלס. שתי הציורים היו למעשה זהים, רק שהתמונה התחתונה הייתה גדולה יותר, והשנייה – העליונה – קטנה יותר. הם היו מחוברים בקו עבה אחד, כאילו כורת את הראש. הציור נעשה בצורה קריקטורית במקצת, אך עשה רושם מוצק מאוד. ולנטין לקח את פיסת הנייר, הושיט לי אותה ואמר, "קח אותה כמזכרת. הרי אתה צריך להדפיס את המוזיקה של סבא שלי, אתה, אפשר להגיד, צריך לגלות אותה מחדש…"
ספירה לאחור חדשה החלה, או ליתר דיוק החלו 50 השנים הבאות. התברר שלסיפור הזה יש כמה המשכים.
בשנת 1987 עזבו מיכאל פיינברג ולנטין פולבר לאמריקה. עזבתי אחרי שנתיים. כצפוי, התחלתי לעבוד בהוצאת הספרים המוזיקלית "פּגניניאנה" בניו ג'רזי. למען האמת, שכחתי מהביקור ההוא במוסקבה. יתר על כן, הקופסה עם הניירות לא הגיעה אלי, או ליתר דיוק, היא נעלמה לחלוטין, כמו גם העובד "הראוי מאוד" של השגרירות האמריקאית, שהעלים בנוסף לכך גם את רובה האספנות של מיכאל. לא ניתן היה למצוא את הדיפלומט ולא את כתב היד של לייב פולבר. ברור שלא התמזל מזלי לתקן את העוול ההיסטורי ולחשוף לעולם את יופיין של יצירותיו של לייב פולבר…
לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחפש חפצים השייכים לפרויקט שלי לשימור מורשת היידיש, נודע לי שבית הספרים הלאומי בירושלים קיבל לפני זמן מה קטעים מפוזרים מכתביו של פולבר. זה קצת הפריך את הטענה של ויקיפדיה לפיה יצירותיו של לייב פולבר לא שרדו.
אבל מזל אמיתי חיכה לי כשמצאתי בארכיון המוזיאון לתרבות מוזיקלית במוסקבה 66 (!) פרטיטורות מלאות מרובות עמודים של לייב פולבר. זה היה באמת גילוי מרעיש – למצוא לא רק מוסיקה שניתן לבצע שוב היום, אלא, למעשה, כמעט את הבסיס המוזיקלי המלא של ההופעות של התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.
כתזכורת לסיפור הכמעט בלשי הזה, יש לי סקיצה של ראשו של שלמה מיכואלס. לא הצלחתי לקבוע מיהו מחבר הציור. העובדה שהוא היה בין התווים, שהיו לא רק קטעים מיצירותיו של פולבר, אלא גם אלה שהיו שייכים לו באופן אישי, דחפני לגרסה, שהמחבר יכול להיות אחד האומנים שעבדו בתיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה. כאלה היו שאגאל ואלטמן, וטישלר, ופאלק. אבל האופן שבו נעשה הציור לא היה דומה לסגנון של אף אחד מהם, אם כי המחבר היה בהחלט צייר מקצועי ומוכשר מאוד. הייתה עוד שאלה שלא נענתה: מתי בדיוק נעשה הציור.
והייתה עוד שאלה אחת שנשארה ללא תשובה: מתי בדיוק נעשה הציור.
אולי האמן יצר אותו לפי זיכרונו מיד לאחר הרצח האכזרי של מיכואלס במינסק ב -1948, שהחל את הקמפיין האנטישמי ששחרר סטלין בסוף שנות ה -40 – תחילת שנות ה -50. זה נגמר בסגירת התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה ובהוצאתם להורג של חברי הוועד האנטי–פשיסטי היהודי, אשר מיכואלס עמד עד יום מותו בראשו. או אולי הסקיצה נעשתה "מהטבע" במהלך אחת החזרות בניצוחו של מיכואלס. והקו העבה, שנותן את הרושם של ראשו הכרות של האמן והאזרח הגדול שלמה מיכואלס, הוא ראיית הנולד של מותו הטרגי על ידי אינטואיציה של צייר אנונימי.
מרק זילברקוויט