תרבות יידיש
לשון יידיש היא היא היסוד של תרבות יהודי אשכנז. עד לעשורים האחרונים, כאשר רוב היהודים האשכנזים כבר חדלו לדבר בה, היא הייתה השפיעה רבות על תרבותם למעשה בכל צורותיה. על פניו אפשר להשתמש במונח "תרבות אשכנזית" ולא לתרגם לעברית את המונח האנגלי Yiddish culture. אבל אסור לשכוח, שלפחות בשלוש מאות השנים האחרונות האשכנזים הם העדה היהודית הגדולה ביותר, שמשחקת את התפקיד המוביל בתרבות, בדת ובפוליטיקה של העם היהודי. יהודים אשכנזים, שוויתרו במודע על יידיש לטובת עברית ולא סתם עברית, אלא עברית בהברה הספרדית, הפכו הגרעין של האומה היהודית הישראלית שמתגבשת ממש מול עינינו. תרבותה שונה מאוד בהיבטים רבים מהתרבות אותה ניתן להגדיר כתרבות יידיש. תהליך ההתגבשות של האומה היהודית הישראלית טרם הסתיים. בתוך התרבות הישראלית ניתן לזהות בבירור תת–תרבות אשכנזית ישראלית. לכן, על מנת למנוע אי–הבנות, נשתמש במונח "תרבות יידיש".
יששכר בער ריבאק. 1922
מבחינה כרונולוגית ומבחינת תוכנה אפשר לחלק את תרבות היידיש למוקדמת ולחדשה. לתרבות היידיש המוקדמת שייך בראש ובראשונה פולקלור ויצירות הספרותיות הקשורות אליו באופן בלתי אמצעי שנכתבו בסוגות שונות מאז המאה ה16 עד תחילת המאה ה19. ספרות היידיש החדשה נוצרה על די תנועת ההשכלה, ששאפה למודרניזציה של החיים היהודיים, למרות שברמה האידאולוגית ההשכלה התייחסה ליידיש באופן שלילי לגמרי.
בשנות ה70 – ה80 של המאה ה19 מתחילה התפתחות מהירה של תרבות היידיש החדשה. קלאסיקנים של סיפורת היידיש החדשה אשר העלו אותה לרמת הספרויות האירופאיות של אותה תקופה, היו מנדלי מוכר ספרים (1836 – 1917), יצחק לייבוש פרץ (1852 – 1915) ושלום עליכם (1859 – 1916). מניחי היסוד של שירת היידיש החדשה היו שמעון שמואל פרוג (1860 – 1916) ויצחק לייבוש פרץ, שכבר הוזכר. כאבי התאטרון המקצועי ביידיש (ובכלל אבי התאטרון היהודי) נחשב בצדק אברהם גולדפדן (1840 – 1908). בעשורים הראשונים של קיומו היה התאטרון המקצועי ביידיש מושפע מהמסורת של התאטרון היהודי העממי – פורים־שפיל וכן מאמנות הפולקלורית למחצה של הבדחנים. לתאטרון המקצועי ביידיש הייתה קשורה גם התפתחותה של אמנות המוסיקה המקצועית היהודית, שהסתמכה על מסורת הכליזמרים.
בהתחלה חלק ניכר מהאליטה האינטלקטואלית היהודית זלזלה בתרבות היידיש החדשה. זה היה קשור לעובדה, שבחברה היהודית המסורתית מעמד יידיש היה נמוך ואת תפקיד שפת התרבות הגבוהה שיחקה השפה העברית. גם משכילים, כשהם השתמשו ביידיש, התייחסו אליה בזלזול מופגן וכינו אותה בשם המבזה "ז'רגון".
לשינוי המצב תרם דגם יידישיסטי של התקומה היהודית הלאומית, שהתחיל להתפתח בשנות ה80 של המאה ה19. יידישיזם העמיד לעצמו כמטרה ליצור תרבות לאומית יהודית מודרנית על יסוד של יידיש, שפתם המדוברת המסורתית של היהודים האשכנזים, אשר היוו את הרוב המכריע בעם היהודי. להפצת רעיונות היידישיזם עזר באופן פעיל י"ל פרץ. את ההצדקה האידאולוגית והמדעית של חשיבות ואפילו נחיצות פיתוח הספרות ביידיש נתנו בעבודותיהם היסטוריונים ומבקרי ספרות שמעון דובנוב (1860 – 1941) וישראל צינברג (1873 – 1939), שכתבו בעיקר ברוסית.
בתחילת המאה ה20 התחיל להתפוגג היחס ליידיש כשפה "נמוכה". תפקיד חשוב שיחקה כאן יצירתו היידית של חיים נחמן ביאליק (1873 – 1934) הצנועה יחסית בהיקפה. בשנת 1908 בצ'רנוביץ' התקיימה ועידה לשונית בה לקחו חלק אנשי ציבור וסופרים בעלי אידאולוגיה יידישיסטית רדיקלית. בהצהרה של הוועידה נאמר, שיידיש היא "שפה לאומית של עם ישראל". הצהרה זאת גרמה לסערת מחאות מצד אלה שסברו, שרק עברית יכולה להיות שפתו הלאומית של עם ישראל.
למשוך מספר רב של צעירים מוכשרים ליצירה ביידיש דווקא עזרה בתקופה ההיא פעילותו של סופר הפרוזה והמחזאי הדגול שלום אש (1880 – 19857) אותו מכנים לפעמים "הקלאסיקן הרביעי של הסיפורת ביידיש". יוקרתו של שלום אש התבססה במידה לא מבוטלת על הצלחתו בעולם התרבות הנוכרית ה"גדולה". די להזכיר, שעוד לפני מלחמת העולם הראשונה מחזהו "אל נוקם" ("גאָט פֿון נקמה") תורגם כמעט מיד אחרי כתיבתו (1906) והועלה בהצלחה רבה בתאטראות ברוסית ובגרמנית. בשנת 1912 לפי המחזה הזה צולם ברוסיה סרט עילם.
הכרת האינטלקטואלים היהודים בחשיבותה של התרבות היהודית העממית הביאה בין השאר לביצוע שני פרויקטים חשובים, שהשפיעו רבות על התפתחותה של תרבות היידיש בהמשך:
- בשנת 1908 הוקמה אגודה למוסיקה העממית היהודית, אשר שמה לעצמה כמטרה להקליט, לפרסם ולהפיץ שירי העם היהודיים. בראשה עמד המלחין דוד צ'רנומורדיקוב (1899 – 1947).
- באותה השנה הוקמה האגודה ההיסטורית–אתנוגרפית היהודית אשר בראשה עמד ציר הדומה הממלכתית מקסים וינבר (1862 – 1926). האגודה פרסמה ברוסית כתב עת מדעי "יברייסקאַיה סטאַרינה" אותו ערך שמעון דובנוב, שכבר הוזכר לעיל. בתמיכת האגודה ההיסטורית–אתנוגרפית היהודית בשנים 1912 – 1913 בעיירות תחום המושב עבדה משלחת יהודית אתנוגרפית. בראשה עמד הסופר, המשורר והמחזאי שכתב ברוסית וביידיש ש.אנ–סקי (1865 – 1920).
ערב מלחמת העולם הראשונה אימצו הספרות והתאטרון ביידיש בבטחה את הישגי המודרניזם האירופאי והאמריקאי, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם הם יצאו לרמת הספרויות והתאטראות האירופאים המובילים. כשמדברים על תאטרון הייידיש דאז, יש להזכיר את התופעות הבולטות ביותר, דוגמת התאטרון "גרנד טיאטר", שהוקם בניו יורק בשנת 1904, את להקת "וילנר טרופּה", שהוקמה בשנת 1915 ואת התאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה (הוא מכונה לעיתים קרובות "תאטרון מיכואלס"), אשר הוקם בשנת 1920. לכך יש להוסיף את הקולנוע ביידיש – תחילה קולנוע עילם עם כתוביות, אחר–כך – סרטי קול. בין שנת 1910 לבין שנת 1940 בארצות שונתו, קודם כל בפולין וארצות הברית צולמו בערך 130 סרטים באורך מלא וקרוב ל30 סרטים קצרים ביידיש.
באותה העת מתפתחת אמנות פלסטית מודרניסטית יהודית הקשורה ישירות לספרות החדשה, לתאטרון וקולנוע ביידיש. על השתייכותה לתרבות היידיש דווקא (ולא רק לתרבות היהודית בכללותה) מאפשרות לדבר לא רק העובדה, שיידיש הייתה שפת האם של רוב האמנים היהודים המודרניסטיים, אלא גם השתתפותם הבלתי אמצעית בספרות (בתור מאיירים ובתור מחברים) ובתאטרון (בתור מעצבים) ביידיש של אמנים גדולים כמו מקס ובר (1881 – 1961), מרק שאגאל (1887 – 1985), אל ליסיצקי (1890 – 1941), הנריק ברלוי (1894 – 1967), יששכר בר ריבק (1897 – 1935), בוריס אהרונסון (1900 – 1980) ועוד.
לתרבות היידיש אפשר לשייך גם פעילות מדעית המתקיימת (מאז שנות ה10 של המאה שעברה) ביידיש ובקשר ליידיש (בלשנות, חקר פולקלור, חקר ספרות וכו'). מרכזים מדעיים התומכים בחקר יידיש וספרותה פועלים גם עתה בשורה שלימה של מוסדות להשכלה גבוהה במדינות שונות. קודם כל יש להזכיר בהקשר זה, חוץ ממכון ייווא הניו–יורקי המפורסם, את תכנית לימודי היידיש במחלקת הגרמאניסטיקה של אוניברסיטת אינדיאנה בבלומנגטון אשר בראשה עומד פרופ' דוב בר קרלר ואת מחלקת יידיש, ספרותה ותרבותה באוניברסיטת היינריך היינה בדיסלדורף אשר בראשו עומדת פרופ' מריון אַפטרואוט.
למוסדות אקדמיים קשורים הקורסים ליידיש היוקרתיים ביותר. עצם העובדה, שקיימים קורסים שכאלה בהם לומדים הן יהודים הן אלה שאינם יהודיים מעידה על השתמרות ואפילו גידול התעניינות בתרבות היידיש. פועל יוצא מעבודתם הינה בחלק מן המקרים הופעת דוברי יידיש חדשים, שלמדו אותה בתור שפה שניה, ובמקרים אחרים – העלאת רמת השליטה בשפה של אלה, שאך חלקית קלטו יידיש במשפחתם (כמו שאומרים באנגלית – semi-speakers). זה מפצה במקצת על הצמצום המואץ של מספר דוברי היידיש הטבעיים בעשורים האחרונים.
חשוב לקחת בחשבון, שרמת ההשכלה של דוברי היידיש החדשים והמוטיבציה שלהם ללימוד אוצרות תרבות היידיש גבוהות. זה שישנם קוראים כה קומפטנטיים מעודד לא רק את השימור, אלא גם פיתוח של ספרות היידיש בתנאים החדשים. יש לציין, שיידיש זאת שפת יצירתם (לפעמים היחידה, לפעמים במקביל לשפות אחרות) של עשרות מחברים, שנולדו אחרי השואה. בשני מחזורים – בישראל ובשבדיה – יוצא לאור משנת 2017 ביידיש בלבד כתב העת הספרותי הרבעוני "ייִדישלאַנד". בבירוביג'ן יוצא משנת 2012 השנתון הספרותי הדו–לשוני (רוסית ויידיש) "ביראָבידזשאַן"). בניו ויורק פועל כתב העת הדיגיטלי ביידיש בלבד "ייִדיש בראַנזשע". חומרים ספרותיים מופיעים מידי פעם גם בשבועונים "ביראָבידזשאַנער שטערן" ו"פֿאָרווערטס" (ניו יורק) וכן בכתב העת הניו–יורקי "אויפֿן שוועל", שיוצא פעמיים בשנה ביידיש בלבד. ישנם גם תחנות רדיו שמשדרות ביידיש ואתרי אינטרנט בשפה זאת, שמקדישים תשומת לב לספרות. תכניות המוקדשות לספרות היידיש משדרת מידי פעם גם הטלוויזיה המחוזית של בירוביג'ן.
במקביל לכך מתנהלת עבודה גדולה בתחום תרגום יצירות ספרותיות קלאסיות וחדשות, שנכתבו במקור ביידיש, לאנגלית, רוסית, עברית, צרפתית, גרמנית, פולנית, אוקראינית ולשפות אחרות. העובדה שספרים המתורגמים מיידיש נמכרים ויוצאים במהדורות חדשות, מעידה על כך, שהתעניינות בתרבות היידיש לא סתם קיימת בקרב אלה, שאינם שולטים ביידיש, אלא גם על כך, שהתרבות הזאת יצאה מדלת האמות של תופעה יהודית גרידא והפכה לחלק בלתי מפרד של התרבות הכלל–אנושית.
בתל אביב ובוורשה ממשיכים לעבוד תאטראות מקצועיים ביידיש. שימוש בתרגום סימולטני (באוזניות) לעברית ולפולנית בהתאם מאפשר ליהנות ממחזות לצופים, שאינם שולטים ביידיש. בארצות שונות מתפתחת אמנות הכליזמרים שקמה בעשורים האחרונים לתחייה. חלק חשוב ממנה הינם שירים ביידיש.
תרבות היידיש חיה, למרות שהיא מחוסרת תמיכה ממלכתית רצינית. הגיע זמן לעשות סיכום ביניים כדי להעריך את חשיבותה של התרבות הזאת ולמצוא צורות פעילות אופטימליות לצורך תיאורה שיטתי, פופולריזציה שלה ופיתוחה.
