כמי שידוע כאוהב יידיש ומומחה בספרותה, גם אני לא פעם קבלתי בקשות להגיע דחוף לאן שהוא כדי לקחת אוצרות ספרים ביידיש, אשר נשארו בירושה מאיזשהו יהודי זקן (לעתים רחוקות יותר מאיזושהי יהודייה זקנה) ואינם נחוצים ליורשים. הם, היורשים הגאים בייחוסם היידישיסטי, רוצים להשתחרר כמה שיותר מהר מאוצרות אלה, אבל לזרוק אותם סתם הם לא רוצים, לא יכולים. הלא הם יהודים נאורים, אשר גאים בזקניהם היידישיסטים. לכן הם מוצאים איזשהו משוגע, נגיד, אותך, שידוע באהבתו המשונה למאַמע־לושן הנשכחת, והם מתקשרים אליך ומודיעים לך, שיש לך מזל לקבל את אוצרותיהם. אינני רוצה להגזים, אבל בחיאת ראבק, יש לי לא פחות מארבעה עותקים של כתבי שלום עליכם הנבחרים במהדורה הסובייטית של סוף שנות ה-50 וכדומה.

זה מה שחשבתי אז, בדרכי לגבעתיים. העובדה שהעיזבון התורן בצורת ספרים ביידיש נמצא דווקא שם, כלל לא הפתיעה אותי. גבעתיים היא עיר של זקנים אשכנזים.

כשחזרתי הביתה, התחלתי להוציא מהאוטו פּקלאך של ספרים, שהיורשים הכינו עבורי בטוב לבם, ואני העמסתי בזריזות, בלי להסתכל, לתוך האוטו שלי – מקום חניה לא היה ואני נעצרתי ליד שולי המדרכה הצבועים באדום–לבן כאילו "לרגע". בשעה, שהוצאתי את הפקלאך, אחד מהם התפרק. כשהרמתי את הספרים מהרצפה, ראיתי מהדורה ראשונה, וינאית של "ספר מגלה טמירין" מאת יוסף פֶּרל. זה בפירוש יקר המציאות.

בזהירות, אפילו ביראת כבוד, דפדפתי בעמודים הבלויים ומיד מצאתי בפנים מחברת בכריכה קשיחה משופשפת. אולי צריך להגיד "אלבום" ולא "מחברת"? אבל מילא.

באותו רגע הייתי בטוח, שהמחברת קשורה איכשהו ל"ספר מגלה טמירין". יכול להיות, שצדקתי, אם כי את טבעו של קשר זה לא הצלחתי לגלות; זאת למרות העובדה, שמאז אותו יום קראתי פעם אחר פעם את החוברת מאל"ף ועד ת"ו ובמשך זמן רב ניסיתי להבין מה היא בעצם. מהמבט הראשון, – נראה, – שהכול ברור. זהו יומן. כך כתוב בעמודו הראשון: "יומנו של המושל הירש פרץ" – כתוב ברוסית בכתיב עתיק, שתואם את התקופה בה יוסף פרל כתב ופרסם בלשון הקודש את "ספר מגלה טמירין" שלו. מיד שמתי לב לפרט מסקרן כזה: לכתחילה נכתב "גריגורי פרץ", אבל אחר כך "גריגורי" נמחק ומעליו אותה היד כתבה: "הירש". שוב באותיות קיריליות.

הרישומים הראשונים ביומן בכלל נעשו ברוסית. אבל בהמשך מופיעים מילים בודדות ואף משפטים בייִדיש ובלשון הקודש. לקראת הסוף עובר המחבר לגמרי לשפות היהודיות, אם כי רישומיו מסודרים משמאל לימין, כמו ברוסית, כמו שהוא התחיל את יומנו.

היה לי ברור, ש"יומנו של המושל הירש פרץ" הינו מסמך היסטורי מעניין – במידה וזה יומן אמתי, או יצירה ספרותית מעניינת – במידה וזה זיוף. חסרונו העיקרי, שמפריע ללא ספק לקריאה, הינו מעברו ההדרגתי מרוסית ליידיש ולשון הקודש. הרי לא כולם יודעים את כל הלשונות הללו. לכן לקחתי על עצמי את הטרחה לתרגם לעברית את מה שמופיע במקור ברוסית וביידיש. את הפרי של עבודתי זו הנני מציג הלאה:

1 בדצמבר 1840

היום נקראתי לפתע אל מושל ווֹלוֹגדָה, גנרל־לייטֶנַנט בוֹלוֹגוֹבסקי דמיטרי ניקוֹלאַיביץ'. לפּריקַז¹ להשגחה הציבורית בו לי יש את הכבוד לשרת מתחילת השנה הגיע עוזרו של המושל עם הנחיה להביא מיד את היועץ הטיטולרי² גריגורי אַבּרמוֹביץ' פּרץ אל הוד מעלתו. קל לדמיין עד כמה התרגשו מהביקור הזה פקידי הפּריקז שכוח האל שלנו.

בבואי אל המושל הודיע לי הוד מעלתו, שעליי ללוות אותו לסנקט־פטרבורג, אליה הוא ייסע בעוד שבועיים בתום שירותו בתפקיד מושל וולוגדה ובשל מינויו הצפוי לסנט הממשלתי. על אזכורי לגבי העובדה, שלי רק לפני שנה התירו להתקבל לשירות אחרי שבמשך 12 שנים ביליתי באוּסט־סיסוֹלסק ולפני–כן שנה בפֶּרם אחרי חצי שנה במבצר פֶּטרוֹפַּבלוֹבסקאַיה בשל השתתפותי באגודה חתרנית, ענה הוד מעלתו, שזהו עניין ישן ושעתה בשל נסיבות חדשות ניתנת לי אפשרות לשרת בכבוד למולדת בתפקיד בכיר מחוץ לגבולותיה, ובהקשר זה מחכה לי אחרי בואי לסנקט–פטרבורג פגישה עם הוד מעלתו הרוזן קַרל וַסיליֶביץ' נֶסֶלרוֹדֶה, שר החוץ של האימפריה הרוסית.

הידיעות הדהימו אותי עד עומק נשמתי. אחרי שביליתי יותר מעשור בהגליה, לא יכולתי בשום אופן לצפות לשינוי גורלי כה מעודד. בדרכי הביתה ניסיתי לפענח את החידה, למי אני חייב ועל איזה תפקיד בכיר מחוץ לגבולותיה של המולדת ידובר. הבנתי היטב שלמליץ היושר היחידי האפשרי שלי, בעלה של אחותי מריה, ברון אלכסנדר פיוֹדוֹרוֹביץ' גרֶבניץ, לא הייתה לו השפעה מספקת. לא הגעתי לשום גילויים ובכל זאת החלטתי, שמאורע זה ראוי להיות מתואר. ולכן אני מתחיל את היומן הזה לו אעניק מתוך הנטייה האופיינית עבורי ללעוג לכל ובראש ובראשונה לעצמי ובציפייה למינוי גבוה את הכותרת "יומנו של המושל גריגורי פרץ". אני מבטיח, שלא אתעסק בגרפומניה לשמה ורק אותם אירועים ומחשבות, שראויים להישמר עבור היסטוריה, אציין ביומני זה.

1 בינואר 1841

היום בבוקר התקבלתי אצל שר החוץ הרוזן נסלרודה. הוד מעלתו היה יבש ומנוכר. אבל הוא הציג את העניין ברור. מצד אחד הוא הוריד אותי מן השמים לארץ ומהצד השני – אישר את דבריו של הגנרל־לייטננט – ועכשיו כבר גם סנטור דמיטרי ניקולאיביץ' בוגולובסקי בנוגע למינוי הבכיר מחוץ לגבולותיה של המולדת, אשר מצפה לי. הוד מעלתו הרוזן דיבר אליי בעיקר גרמנית וזה מה שהוא הודיע לי:

בלונדון התכנסה ועידת חמש המעצמות. חוץ בריטניה, ביניהן היו גם פרוסיה, תורכיה, אוסטריה ורוסיה. הועידה החליטה בנוגע לסכסוך בין תורכיה לבין מצרים, שפּאַשאַליק עכו צריך להפוך לשטח ניטרלי, אשר יפריד ביניהן ויימצא תחת שליטה משותפת של המעצמות. ינהל את ענייני פּאַשאַליק עכו פּאַשאַ שימונה על ידי המעצמות. מינויו יושרר באופן פורמלי בלבד על ידי השער הנשגב. הפּאַשאַ צריך להיות לא מוסלמי.

לרוסיה יש אינטרסים משלה בעניין הזה. היא מעוניינת, שפּאַשאַ של עכו יהיה נתין שלה. "העובדה, שאנחנו, מר פּרץ, במובן מסוים אחים לדת, – אמר השר, כשעל שפתיו חיוך מבזה, – שיחק תפקיד בבחירתך למשרה בכירה זאת. אילו אביך המנוח אַבּרם איזראַיִלֶביץ' היה נטבל בשעתו יחד אתך לא לדת הלותרנית, אלא לפּרבוסלביות, למעצמות האחרות היה חשש לגבי נטייתך יתרה לטובת רוסיה הפרבוסלבית. זה, שאתה נחשב לותרני, מרגיע אותן קצת במובן הזה, כמו־כן העובדה, שהיה לך חלק בקשר נגד הקיסר ונענשת בשל כך". כבשתי בקושי רב את הזעם, שעוררו בי רמזים אלה על השתייכותי כביכול לא כנה לנצרות ומסירותי בלתי מספקת לרוסיה. הרמזים נעשו בביטול קר. אבל העיקר טרם נאמר.

"ובכל זאת אינטרסים של רוסיה אינם מסתפקים במינוי נתין רוסי בדמותך למשרת הפּאשא של עכו, – המשיך הרוזן נסלרודה, – אנחנו מעוניינים לקיים באופן מלא עד כמה שרק ניתן המלצות של בן דתנו הלותרנית נוסף וידידך המנוח מר פּאַוּל פֶּסטֶל. הוא הוצא להורג בשל פשעיו נגד כס המלוכה, אבל, למרות זאת, אין לזלזל במעלות, שהיו למנוח. גם הוא דאג בדרכו שלו לאינטרסים של רוסיה, ובפרטים מסוימים הוא צדק. אני משער, שהייתה לך פעם אפשרות להכיר את המסמך הזה, – כאן השר הזיז אליי תיק, ששכב על שולחו. על התיק היה כתוב: "מגילת היסוד הממלכתית של העם הרוסי הגדול, אשר תשרת כהנחיה לשיפור רוסיה ותהווה חוקה הן לעם הן להנהלה הראשית הזמנית בעלת הסמכויות הדיקטטוריות".

מיד הבנתי, שמדובר במה שמכונה "האמת הרוסית", מסמך, שחובר עוד בשנת 1824 על ידי פַּבֶל איבַנוֹביץ' פּסטל עליו השלום, אבל מיהרתי עם לשכנע את הרוזן נסלדורה, שאני רואה את המסמך הזה בפעם הראשונה. הוא לא התווכח: "טוב, אם כך, אבקשך לקחת את התיק הביתה ובלי להראותו לאיש לקרוא בעניין רב את הפרק השני, שנקרא "על השבטים המאכלסים את רוסיה". ובמיוחד אבקש לשים לב על אותו חלק, שדן בעם היהודי. זה נוגע ישירות לאינטרסים של רוסיה בפּאשאליק עכו. אחרי שתלמד את פרק הזה ותחשוב לעומק על תוכנו – על כך ניתן לך שבוע ימים, שוב תוזמן לשיחה". בכך הסתיימה פגישתי עם שר החוץ.

2 בינואר 1841

לפי הנחיותיו של הרוזן נסלרודה קראתי מיד את "האמת הרוסית" בכללותה עם דגש על החלק, שנקרא "העם היהודי". קראתי את תוכחותיו הקשוחות מידי לטעמי של פבל איבנוביץ' עליו השלום נגד העם היהודי ואת תיאור הדרכים, שהוא הציע לפתרון הבעיה, שנוצרה בשל מגוריהם של יהודים במדינה הרוסית. עכשיו, לפני שאחזיר את התיק לשר החוץ בשעת פגישתנו, אשר הינה, כמו שאני מבין עתה, בלתי נמנעת, אעתיק קטעים מסוימים של הפרק הנ"ל לתוך יומני כדי שתהיה לי במשך אפשרות לחזור לטקסט זה, אשר, כמו שהתברר, משך את תשומת לבה הנדיבה של השררה העליונה.

"ויותר מהכול יש לשים את המטרה לבטל את השפעת הקשר ההדוק של היהודים בינם לבין עצמם המזיקה לנוצרים. הקשר, שהיהודים שומרים, מופנה נגד הנוצרים ומפריד לחלוטין בינם לבין שאר האזרחים. בשל כך רשאית ההנהגה העליונה הזמנית לכנס את הרבנים המלומדים והיהודים החכמים, כדי לשמוע את הצגותיהם ואחר–כך לתת הנחיות לגבי אמצעים על מנת שהרוע, שהוזכר לעיל, יופסק ויוחלף בהסדר כזה, שיתאם באופן מלא את כללי היסוד האמורים לשרת כקרקע למבנה הפוליטי של המדינה הרוסית. אם רוסיה אינה מגרשת את היהודים, אסור להם קל וחומר להפגין יחס בלתי ידידותי כלפי הנוצרים. הממשלה הרוסית, למרות שהיא מעניקה לכל אדם את חסותה ואת חסדה, מחויבת קודם כל לשאוף לכך, שאיש לא יוכל להתנגד לסדר הממלכתי, לסעד הפרטי והציבורי.

האמצעי השני תלוי בנסיבות מיוחדות ובהתפתחות מיוחדת של ענייני חוץ, ותוכנו לעזור ליהודים להקים מדינה עצמאית נפרדת באיזשהו חלק של אסיה הקטנה. לשם כך יש לקבוע נקודת התכנסות עבור העם היהודי ולתת כוח צבאי כלשהו כדי לתמוך בהם. אם כל היהודים הרוסיים והפולנים יתכנסו במקום אחד, הם יהיו למעלה משני מיליון נפש. בשביל כמות כזאת של אנשים, אשר מבקשים מולדת, לא יהיה קשה להתגבר על כל המכשולים, שהתורכים יוכלו לשים בדרכם, ואחרי שיחצו את כל תורכיה האירופאית, הם יעברו לחלקה האסייתי ושם יתפסו מקומות ואדמות מספיקים ויקימו מדינה יהודית נפרדת. אבל מאחר והמפעל הענקי הזה דורש נסיבות מיוחדות, אין לשים אותו כחובה של ההנהגה הראשית הזמנית וכאן מדובר עליו רק על מנת לרמוז על הכול שהיה רצוי לעשות".

כמה שקשה לא היה לי להאמין בזה, אבל הגעתי למסקנה, שהרוזן נסלרודה התכוון לקבוע את פאשאליק עכו דווקא בתור "נקודת התכנסות" כזאת עבור העם היהודי, כי אותן "נסיבות מיוחדות" עליהן כתב פבל איבנוביץ' עליו השלום, ככל הנראה, נוצרו. נזכרתי לפתע, שנחמיה התנכי נשא תואר ארמי פחה, שנשמע דומה לתואר התורכי העכשווי "פּאַשאַ", וחשתי יראת כבוד, למרות האפיקורסות המושרשת שלי.

3 בינואר 1841

לבסוף נפגשתי היום אחרי פרידה ממושכת עם בניי גריגורי ופּיוֹטר. הפגישה לא הביאה שמחה לה ציפיתי. הם התנהגו אתי כמו זרים. אינני מאשים אותם בכך. הרי בשל נסיבות חייהם הם גדלו ללא אב ובנוסף לכך ללא אמם, שהלכה לעולמה בטרם עת. הם נהיו כבר גדולים לגמרי. גריגורי כבר סטודנט של אוניברסיטת סנקט־פטרבורג בפקולטה לפילוסופיה. הוא מפגין כשרון גדול לספרות. אבל זר, זר לחלוטין…

8 בינואר 1841

"אני תקווה, שאתה זוכר את הז'רגון היהודי ואת השפה העברית, למרות השתייכותך לכנסייה הלותרנית ולמרות שבילית זמן רב במחוז וולוגדה. ספק, ששם יצא לך להיפגש עם בני עמך לעתים קרובות, – דווקא מהמשפט הזה, אפילו בלי להזמין אותי לשבת התחיל הרוזן נסלרודה את שיחתנו השנייה. עניתי לרוזן, שאכן לא שכחתי לא את הז'רגון ולא את השפה העברית. "איך יכול להיות אחרת! – הוא אמר, – הרי חונכת, אם אינני טועה, עד גיל חמש עשרה אצל סבך מצד האם, התלמודיסט הנודע יוֹסיה צייטלין במחוז מוהילב?" על כך שוב עניתי בחיוב. "והמורה הביתי שלך היה גם כאן, בסנקט־פטרבורג אדון מֶנדל לֶפין המכונה סאַטאַנוֹבֶר? – המשיך את השימוע שר החוץ. – "כן, – עניתי, – הוא נשאר מורי עד שעבר בשנת 1808 לגליציה".

לבסוף הוד מעלתו הציע לי במחווה מזלזלת להתיישב. "ובכן ידיעותיך במדעים היהודיים תהיינה דרושות במילוי חובות תפקידך החדש, מר פרץ, – אמר הוא תוך כדי–כך, – אגב, תרשה לי לדעת מה היה שמך לפני קבלת הנצרות?" – הירש בן אבֿרהם, – עניתי, כאשר אני מתכווץ כאילו חטפתי סטירת לחי.

המשך השיחה היה קשור לשליחותי החדשה. לא טעיתי. האימפריה הרוסית אכן חפצה לא רק לחזק את עמדותיה בפוליטיקה העולמית, אלא גם להפטר, אגב אורחא, מהמספר המקסימלי האפשרי של יהודים המתגוררים בגבולותיה על ידי העברתם לפאשאליק עכו שהוא בעצם אותה ארץ ישראל עליה חלם, למרות כל שאיפתו להשכלה ולתרבות האירופאית סבי ר' יהושע צייטלין ז"ל. מחובות משרתי החדשה היה לעזור להעברת אוכלוסין זאת תוך יצירת קרקע עבורה בפאשאליק עכו וקריאה ליהודי רוסיה ופולין לשוב לארץ אבותיהם.

"היינו מעדיפים למנות לתפקיד פאשא של עכו לא אותך, אלא את אחיך הצעיר אלכסנדר המשרת בקורפּוס האינג'ינרים של מכרות. אבל הוא כבר נולד לותרני והינו בנה של אשתו השנייה, הלא יהודייה של אביך. לכן אין לו את הידע במדעים היהודיים הנחוצים כדי לבצע בהצלחה משימה כזאת, – אמר לי ישירות הוד מעלתו. אחרי־כן הוא הודיע בקצרה, שכבר מוכן צו מלכותי המעניק לי תואר ברון, – בשביל יוקרה, כמו שאומרים, – הוא הוסיף עם חיוך מבזה, אשר, ככל הנראה, הינו עבורו דבר שבשגרה בשיחות עם אנשים נחותי דרג. הוא ציווה עליי להיות מוכן לצאת לפאשאליק עכו לקראת תחילת אפריל.

כאשר חזרתי הביתה, מחקתי בזעם את השם "גריגורי" בכותרת יומני וכתבתי מלמעלה: "הירש".

9 בינואר 1841

היום טיילתי בפטרבורג. כמה זמן לא הייתי פה! באתי בנדודיי לכיכר סֶנַטסקאַיה. נזכרתי במה שהתרחש פה ב14 בדצמבר 1825 וכבר באיזו פעם חשבתי, שהמורדים עשו שטות גדולה, כאשר התחילו את העניין מבלי להיות בטוחים בכוחות צבאים וללא תותחים, כלי הזין ההחלטי ביותר; שהם הלכו לכיכר במקום ללכת לארמון; שכאשר הם לא ראו תותחים מצד השלטונות, הם עמדו מבלי לזוז, כאילו חיכו עד יביאו תותחים כדי להשמידם…

2 בפברואר 1841

מה טוב לדהור בדרך מושלגת על טרויקה³ עם פעמונים! מה טוב שוב להימצא אחרי פטרבורג המצוננת במקומות נעוריי! לא פשוט בהיותי משומד, אשר לדעת יהודים פשוטים הינו בוגד, לפגוש אותם פנים אל פנים. לא אוכל להסתתר מאחורי דמותו של הברון הלותרני גריגורי פוֹן פּרץ, הרי כמעט כל יהודי במקומות הללו יזהה בי בקלות את הירש, בנו של המשומד אברהם פרץ ונכדו של ר' יהושע צייטלין ז"ל. ובכל זאת אני ממהר בשמחה לפגישה זאת, כי הנני מביא בשורה לה חיכה בני ישראל מדור לדור. אני מרגיש עכשיו בדרך המושלגת הזאת כמו מין זרובבל הנשיא ליהודה, שמוביל גולי יהודה לארץ מולדתם. בנשגבות מלכותית של ממש זוהרים פתיתי שלג לאור השמש!

1 במרץ 1841

עתה, כאשר הבשורה על שיבת ציון החדשה מתפשטת בקהילות ישראל של ליטא, ווהלין, פולין וגם גליציה, הגיע הזמן להפנות את כל המאמצים לקבלת כל עזרה אפשרית עבור המפעל הזה. הרי גם ב"אמת הרוסית" של פּסטל נאמר בין השאר בנוגע להעברת היהודים מרוסיה לארץ אבותיהם, שצריך "לתת כוח צבאי כלשהו כדי לתמוך בהם". בינתיים הצלחתי לקבל מהממשלה הבטחה לשלוח לפאשאליק עכו יחידות צבא המורכבות מקנטוניסטים יהודים, כמו־כן קוזקים מהדוֹן והקוּבַּן המכונים סובוטניקים מתייהדים. בין אלה האחרונים מורגשת התלהבות גדולה בשל האפשרות לעבור לארץ הקודש ולחיות חופשי לפי אמונתם. עד למחצית מכלל התושבים של הסטאַניצה⁴ אַלכּסנדרוֹבסקאַיה שבקו הקווקזי כבר פנו לממונים עליהם עם בקשה לשלוח אותם לפאשאליק עכו יחד עם יהודים.

אני יודע, שהממשלה מתייחסת לסובוטניקים מתייהדים אלה בתור פורשי הדת הפּרבוסלבית, שמהווים חלק מהאוכלוסייה המקורית של האימפריה, ומקווה להכריחם להתנצר. לשם כך משתמשים החלונות הגבוהים באמצעי לחץ שונים. אבל מאמצים אלה אינם מביאים הצלחה. לא לשווא התחילו השלטונות בשנים האחרונות להגלות את הסובוטניקים המתייהדים, שמסרבים בעקשנות להמיר את דתם, לדרום קווקז ולמזרח סיביר. ואני מעוניין, שהקוזקים בני הדת היהודית המחושלים בקרבות עם שבטי קווקז הרריים יהפכו ליסוד המעמד הצבאי החדש של פאשאליק עכו. ללא מעמד כזה מוטלת הצלחתו של כל המפעל בספק. בכוונתי לשכנע את הממשלה, שהקוזקים בני הדת היהודית ייצרו בפאשאליק עכו איי אוכלוסייה רוסית. אני תקווה, שהממשלה תראה כאן אינטרס שלה.

25 במרץ 1841

מילאתי אחר מצוותו של הוד מעלתו. לכל הפחות במה שנוגע לתאריכי מוכנות ליציאה לפאַשאַליק עכו, אפילו הקדמתי את התאריך הנקוב "לקראת תחילת אפריל". היום עזבתי את גבולותיה של המולדת על אנייה, שיצאה לקושטא. בנמל אודסה ליוו אותי ואת אנשי פמלייתי המוני יהודים ונוצרים נלהבים.

30 במרץ 1841

היום התקבלתי אצל השולטן העות'מני עבדול מג'יד בארמון טוֹפּקאַפּי. ליווה אותי השגריר של האימפריה הרוסית אצל השער הנשגב ולדימיר פַּבלוֹביץ' טיטוֹב. השליט הצעיר של האימפריה העות'מנית היה נחמד ומיד מינה אותי, הקטן והצעיר, לפאַשה של עכו לפי המלצות של המעצמות. הוא אפילו כיבד את הפּאַשה החדש בשיחה קצרה. אני חייב להודות, שהשפה הצרפתית שלו הרבה יותר טובה משלי.

באותה עת ביקר מפקד המשמר שלי יֶסאַוּל⁵ יעקב אילייִץ' לוּקיאַנֶנקוֹ, בן עדת הקוזקים בני הדת היהודית, יחד עם יהודים אחרים הנמצאים על ספינתנו בבית הכנסת הידוע בשם "קהל אוֹחריד". בחוזרו הוא שיבח את יופיו של בניין זה. ואני מילאתי אחר הנחיותיו של השגריר ונמנעתי מלבקר בקושטא בבתי תפילה כלשהם – הן נוצריים, הן יהודיים, שלא לדבר על מוסלמיים.

2 במאי 1841

הטלטלות. אינני יכול להירדם. אני חושב על פיתולי הפלא של גורלי. מייסרת אותי המחשבה, שיכול להתברר בסוף, שתפקידי ההיסטורי דומה לתפקידו של משיח השקר שבתי צבי. אמנם שבתי צבי עזב את דת אבותיו וקיבל את דת הישמעאלים מפני פחד של גזר דין מוות בו איים עליו השולטן דאז. ואני עזבתי את דת אבותיי מפני שהייתי בן מסור, בעקבות אבי. ובכל זאת, כאשר אני נמצא ביני לבין עצמי, ביחידות, פנים אל פנים עם אלוהים, בלב הים, אינני יכול שלא להודות, שהאשמה על השמד הזה רובצת קודם כל על כתפיי, הרי הייתי אז כבר לא ילד.

האם יכולתי לדמיין לפני חצי שנה בתוככי רוסיה הפרובינציאלית, שעליי יתקיים מה שכתב ר' יהודה הלוי?

ולב הים יכחש באנייה

כאלו היא היד הים גנבה

וים יזעף ונפשי תעלז, כי

אלי מקדש אלוהיה קרבה.

15 במאי 1841

וזה התקיים. הבוקר נראו באופק חופיה של ארץ ישראל. אני רואה מרחוק את הר הכרמל ומתקשה להאמין, שזכיתי. בשפה הרוסית חסרות מילים כדי לבטא את מה שאני חש. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.

18 במאי 1841

עכו בה קבלתי הנחייה לקבוע מקום מושבי היא עיר די עלובה. אם לקחת בחשבון את ההפגזות מהן נפגעה העיר לפני פחות משנה, אין זה פלא. פלא, שמההפגזות כמעט ולא ניזוק המסגד הלבן האצילי, שנבנה לפני כמאה שנה לפי פקודתו של הבוסני ג'זאר־פּאַשאַ, אשר הפך את עכו לבירתו.

יחד עם היֶסאַול לוקיאַננקו ביקרתי בבית הכנסת המקומי הקטן. היהודים המקומיים, שקיבלו את פנינו, בירכונו בכבוד רב ואף בהתלהבות באומרם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו". כך צריך על־פי דין לברך, כאשר רואים מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך יהודי. בברכתם זאת הם הביאוני למבוכה גדולה.

נדמה לי, שעד היום מרחפת מעל עכו נשמתו של הרוג המלכות, השתדלן הגדול ר' חיים פרחי, אשר התפלל בבית הכנסת הזה ונרצח לפני עשרים שנה בפקודתו של הרשע עבדאלה־פּאַשאַ. מי ייתן, שאלוהים יעזור לי להימלט מגורלו המר.

25 במאי 1841

היום ביקרתי בכפר יאסיף, אשר מרוחק מעכו בשמונה ורסטות⁶. תושבי הכפר הם בעיקר נוצרים וישמעאלים. ביניהם מתגוררות כמה משפחות יהודיות. אומרים, שפעם היו בכפר יאסיף יותר יהודים. בקצה הכפר נמצא בית עלמין יהודי. יהודי עכו מחזיקים בדעה, שעירם נמצאת מחוץ לתחום של ארץ ישראל המקודשת, ולכן מעדיפים להביא את מתיהם לקבורה בכפר יאסיף, אשר הינו לפי כל הדעות חלק מארץ הקודש. כאן נמצא גם קברו של הפייטן והמקובל ר' משה חיים לוצאטו, שנפטר בעכו בשנת 1743 בשעת מגפה יחד עם אשתו ציפורה ובנם הקטן.

1 ביוני 1841

ביקרתי בעיר שפרעם, אשר מרוחקת מעכו בשמונה עשרה ורסטות. בעיר הזאת בה ישב פעם סנהדרין, מתגוררים עתה למעלה ממאה יהודים ולהם בית כנסת קטן הנקרא "מחנה שכינה". רוב התושבים המקומיים הינם ישמעאלים, דרוזים – בני כת מיוחדת, אשר אינם בשום מקום, חוץ מארץ ישראל, ונוצרים. ראוי לציון מצבר שפרעם אותו בנה לפני שמונים שנה בערך השליט הבדואי דאהר אל עומר.

20 ביוני 1841

סוף כל סוף הגעתי לעיר צפת, אשר נמצאת בערך חמישים ורסטה מזרחה מעכו. עיר זאת הידועה בכל קהילות ישראל כמרכז הקבלה והלמדנות סבלה קשות בעשורים האחרונים מרעידות אדמה והתקפות גזלנים ומורדי מלכות. לפני ארבע שנים התרחשה רעידת אדמה נוראית, אשר כמעט לחלוטין החריבה את הרובע היהודי. אז מצאו את מותם תחת החורבות עד אלפיים יהודים. הישמעאלים השתמשו בחורבן זה ובחוסר שלטון על מנת לשדוד את רכושם של יהודי צפת ושל הנוצרים המקומיים. כדי להגן על התושבים השלווים מסכנת מעשי אלימות חדשים מצד הישמעאלים של צפת ומצד הדרוזים של הסביבה, ציוויתי לשים בעיר חיל מוצב מ50 נפש חיילים רוסיים. כולם קנטוניסטים לשעבר בני הדת היהודית. כמעט כולם עוד זוכרים את הז'רגון ולכן יוכלו למצוא שפה משותפת לפחות עם חלק מבני דתם המקומיים.

23 ביוני 1841

היום הגעתי לכפר פקיעין הנמצא במרחק של שש עשרה ורסטות צפונה מצפת. היהודים והנוצרים המקומיים קבלו את פניי בשמחה. ואת הדרוזים ציוויתי להעניש בחומרה בשל מעשי זוועותיהם, למען יראו וייראו.

1 באוגוסט 1841

היום זכיתי להגיע לירושלים עיר הקודש, שנמצאת במצב עלוב עד מאוד. כל תושביה – יהודים, ישמעאלים ונוצרים דחוסים בין החומות. עצרתי לא רחוק ממגדל דוד בבניין ממשל חדש הנקרא קישלה. הוא נבנה לפני שנים ספורות בפקודתו של איברהים־פּאַשאַ, בנו החורג של שליט מצרים מוחמד עלי. ביקרתי בכנסיית הקבר. לגבי זה הרוזן נסלרודה שלח מפּטרבורג דרישה דחופה. הייתה לי שיחה עם הפטריארך היווני אַפנסיוס. הוד קדושתו שימח אותי, כאשר התברר, שהוא מדבר לא רע רוסית. זאת בשל העובדה, שבצעירותו יצא לו לשרת בגרוזיה. אמרתי לפּטריאַרך, שהוא יכול להיות בטוח בתמיכתי, כי בהיותי נציג המעצמות בארץ הקודש הנני בראש ובראשונה נתין האימפריה הרוסית הפרבוסלבית.

לא מצאתי בעיר הקודש אף כנסייה לותרנית ואף לא פרוטסטנטית אחרת. הרשתי לעצמי לבקר ליד הכותל המערבי, אשר משנים קדמוניות משרת לבני דתם של אבותיי כאזכור על בית המקדש החרב. עברתי ברובע היהודי העני, הצפוף והמלוכלך וירדתי לשכונת המוגרבים, שעומד ממש ליד הכותל. דמעות עמדו בעיניי, כאשר ראיתי את העליבות בה נאלצים להתפלל בני עמי למרגלות מקומם הקדוש. חלקתי נדבות ליהודים עניים ועודדתי אותם באיחולי שנה טובה והמתוקה, אך לא הצטרפתי לתפילתם.

ג' בתשרי תר"ב

ממשלת רוסיה ממהרת לשלוח אניות עם גולים יהודיים השבים לארץ אבותיהם. ייאוש משתלט עליי. יצא ממני זרובבל, שאינו ראוי לשמו. כבר עתה חסרים מזון ודיור. גזלנות משתלטת על דרכים. ישנה סכנת מגפה. אכן בפירוש: ביום צום כיפור יחתמון מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו…

י"א בתשרי תר"ב

בפעם הראשונה במשך שנים רבות צמתי ביום הכיפורים…

ט"ז בתשרי תר"ב

ידידי המסור, יסאַול לוקיאַננקו הזמין אותי לסוכתו. שם הכרתי רב חובל של הצי האוסטרי יוזף בוּבר, קתולי ממוצא יהודי. בהיותו יליד גליציה שחח רב החובל עם מכניס האורחים בניב הרותני. ובתו של רב החובל, אשר אף היא ישבה בסוכה, הייתה, כמו שנודע לי בהמשך ילידת טריסט, היא לא הבינה דיבור סלבי ולכן השתעממה מבלי להסתיר. בשל כך הרשתי לעצמי לבדר את הגברת בשיחה בגרמנית. התברר, שקוראים לה יוליה, היא בת עשרים ושש וכבר שנתיים אלמנה ללא ילדים ולכן היא מלווה את אביה בהפלגתו.

1 בדצמבר 1841

היום בקשתי את ידה של יוליה ולא נדחתי.

30 בדצמבר 1841

בקשתי בנוגע להקמת חיל הקוזקים הפלשתיני ומינויו של היסאַול יעקב אילייִץ' לוקיאַננקו לתפקיד של נאַקאַזנוֹי אוטאמן⁷ של החיל אושרה. יעקב אילייִץ' הועלה לדרגה של ווֹיסקוֹבוֹי סטאַרשינה⁸.

3 בינואר 1842

האוטאמן לוקיאַננקו הביא לי היום לאישור סקיצת חותמת של חיל הקוזקים החדש. עליה אריה שואג המזכיר על דברי עמוס הנביא: "אריה שאג מי לא יירא". ומסביב לחותמת כתוב ברוסית: "חיל הקוזקים הפלשתיני" ובלשון הקודש: "מחנה הקאָזאַקים בארץ ישראל".

אישרתי בשמחה את הסקיצה הזאת. אני בוטח בקדוש ברוך הוא וגם בחריצותו של יעקב אילייִץ'. כולי תקווה, שחוץ מהשם המבטיח, יהיה גם החיל גופא.

5 בינואר 1842

התחתנתי עם יוליה בכנסייה הקתולית שעל הר כרמל. מאחר ואני נחשב פרוטסטנטי, ערך את הטקס כומר אנגליקני של הצי הבריטי האב ויליאם אם כי בכנסייה הקתולית. אני ואשתי שנינו באים מהעם, שבשנים קדמוניות אכלס את הארץ הזאת, אבל את טקס חתונתנו ערכנו בהר הכרמל, שם אליהו הנביא ניצח פעם את נביאי בעל, לפי מנהגים זרים בליווי צלילי שפה, אשר איננו מבינים…

6 בפרברואר 1842

בתום ירח דבש עזבתי את ביתי בעכו ויצאתי לנסיעת ביקורת בסטאַניצות של חיל הקוזקים הפלשתיני, שזה עתה הוקמו. מלווה אותי כמובן האוטאמן לוקיאַננקו. החיל מתחלק לשלושה גדודים – הלבנוני, הירדני והבאר שבעי, ולכל אחד קו משלו. אנו יוצאים לקו הלבנוני, שקרוב מאחרים לעכו.

9 בפברואר 1842

היום אחר הצהרים הגענו לעיר צור. עיר זאת מאוכלסת חציה בישמעאלים, חציה בנוצרים. אלה האחרונים ברובם קתולים מזרחיים לכיתותיהם. אומרים, שלפני זמן לא רב היו בצור גם יהודים, אבל עתה, אם מישהו מהם אפילו נשאר, לא ראיתי אותם. צור סבלה קשות מרעידת אדמה, אשר התרחשה לפני חמש שנים.

11 בפברואר 1842

בדרכנו לאורך החוף צפונה הגענו למקום בו לים נשפך נהר הליטני. לאורך הגדה השמאלית של נהר זה שהוא בעל מים רבים בחורף, נמתח מזרחה הקו הלבנוני. ביצורים של הסטאַניצה הראשונה כבר נבנים במרחק של ורסטה אחת מחוף הים בלולאה הנוצרת על ידי הנהר. בזכות הלולאה הזאת מוגנת הסטאַניצה, שנקראת צ'והוּיֶבסקאַיה לפי הגדוד הצ'והויֶבי ממנו בא החלק הגדול של הקנטוניסטים הרשומים עתה במעמד הקוזקים, על ידי הטבע עצמו משלושה צדדים. ומהצד הרביעי בנו כבר הקוזקים חומה עם שער בה ועם מגדל. הכל בנוי מאבן כי במקומות הללו חסר עץ. בסך הכול תבנה בסטאַניצה צ'והוּיבסקאַיה עד שתי מאות חצרות. אבל לעת עתה מתגוררים כל התושבים אשר מספרם הכללי הינו 122 נפשות גברים ו45 נפשות נשים עם 30 נפשות ילדים קטנים, בבלגנים⁹, שנבנו בזריזות לשם הגנה מפני גשמי חורף. כל הקוזקים הרשומים בסטאַניצה צוהוּיבסקאַיה משתייכים לדת היהודית. ואם היה מישהו, שהתנצר בעת שירותו הצבאי, הוא כבר חזר לדתו הקודמת. לכן במרכז הסטאַניצה נבנה בית כנסת. אוטאמן הסטאַניצה מוֹיסיי קוֹסיאַקוֹב, קוזק מלידה בן הדת היהודית, שהתגורר בסטאַניצה אַלכסנדרובסקאַיה בקווקז ועבר לארץ הקודש מרצונו החופשי.

שאלתי את יעקב אילייִץ', האם ישנם בסטאַניצה הזאת קוזקים נוצרים. על כך הוא ענה לי, שכאלה אינם ושגם בסטאַניצות האחרות של הקו הלבנוני, אשר נבנים זה עתה, בקושי יהיו כמאה נוצרים. האוטאמן הבין, שאני חושש, בפטרבורג יכעסו בגלל הזנחת הנוצרים שכזאת, והרגיע אותי לגבי זה. הוא הפנה את תשומת לבי לאותה עובדה, שכאשר החלונות הגבוהים נתנו את הסכמתם למנות אותו, יסאַול לוקיאַננקו הידוע במסירותו לדת היהודית לתפקיד של נאַקאַזנוי אוטאמן של חיל הקוזקים החדש, הם לא יכלו שלא להבין, שגם הקוזקים יהיו בעיקר בני אותה הדת.

– אצלנו, הוד מעלתך גריגורי אַברמוביץ', יכול לקרות משהו גרוע יותר מחוסר שביות רצון של הממונים עלינו בפטרבורג, – הוסיף יעקב אילייִץ', – הממונים הרי רחוק והבאַסוּרמנים¹⁰ – קרוב. אם לא נבנה את הקווים מהר ולא ניישב לאורכם קוזקים – לא משנה בני איזו דת, אז לכולנו יכול לקרות סֶקיר־באַשקאַ¹¹.

בהמשך השיחה הזאת הבטיח לי יעקב אילייִץ' להקים סטאַניצה של קוזקים פּרבוסלביים באותו רגע, שתאפשרנה הנסיבות.

• הלא כוונתך לכפר פּוֹטיוֹמקין? – שאלתי בצחוק, כבר רגוע.

• נו, זה כבר איך שהוד מעלתך ימצא לנכון לקרוא, אבל זאת תהיה סאטניצה קוזקית כמו שצריך, – ענה ברצינות האוטאמן, – ככה טוב יותר, שכל אחד יחיה בנפרד לפי אמונתו. פחות ילכו מכות". והוסיף בצחוק: "כשהייתי צעיר, החברה שלנו בפורים היו משתכרים ומתגרים בפרבוסלבים. ואצלם דווקא היה צום גדול. אוי, זה היה שמח!"

13 בפברואר 1842

היום ראינו את שמחת פורים זאת, עליה יום קודם נזכר יעקב אילייִץ'. בסטאַניצה פּריבוֹלנאַיה, שנמצאת כשבע ורסרות מזרחה מהסטאַניצה צ'והוּיבסקאַיה, הגענו לשמחה לכבוד החג היהודי הלא מרוסן הזה. מאחר ורוב תושבי הסטאַניצה הזאת הם קוזקים בני הדת היהודית מלידה, הם השיגו ערק אצל נוצרים מקומיים והשתדלו מכל הלב לקיים את מנהג החג, דהיינו – להשתכר ככה, שאי אפשר יהיה להבדיל בין קריאות "ברוך מרדכי!" ו"ארור המן!".

לזכותם יאמר, שהם שמו שומרים בעמדות, כמו שצריך. בשל האדר מגילת אסתר אמתית על קלף קראה אחד הקוזקים הידוע בתור בקי תרגום סלבי של המגילה מספר. כאשר הזכירו את שמו של המן הרשע, כמו שנהוג, שרקו, רקעו ברגליים. כאשר בעל הקורא קרא את מילות הסיום "כי מרדכי היהודי, משנה למלך אחשוורוש, וגדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו", התחילה כבר חגיגה אמתית. שתו ערק ואכלו, כמו שנהוג, אוזני המן עם פרג.

שרו בעיקר שירים בניב של רוסיה הקטנה. במיוחד נגע ללבי שיר, אשר קודם לא יצא לי לשמוע – "כאשר רוח השם ממלאה אותי, אני שר כמו דוד". אבל גם פה, ככל הנראה, היו, חוץ מקוזקים מלידה, גם קנטוניסטים לשעבר, כי מישהו התחיל לשיר בז'רגון – בקול די חורק, צריך להגיד: "היום פורים, אחים./ זהו חג גדול…"

בתים בסטאַניצה פּריבולנאַיה עוד אין. רק בלגנים. וגם בית כנסת אין. קריאת המגילה נערכה מתחת לסככה.

15 בפברואר 1842

נפרדנו מהסטאַניצה פּריבולנאַיה מכניסת האורחים והמשכנו את דרכנו מזרחה. התנדנדתי באוכף ושמעתי עוד זמן רב מאחורינו, איך הקוזקים, שחזרו לעבודתם, שרים בסגנון קצת מלחמתי, אבל באותה עת עם לבביות האופיינית ליוצאי רוסיה הקטנה: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב, חוס עליי!"… הפזמון "אהבתך מעל ישׂראל" צלצל בין צוקי הלבנון כמו חרב קוזקית.

21 בפברואר 1842

אחרי הביקורת בכל הסטאַניצות, שנבנים על הקו הלבנוני לאורך הנהר ליטני, הגענו לכפר גדול בשם חאצביא. שם עצרנו למנוחה. רוב בין תושבי הכפר מהווים נוצרים מרונים. ישנם גם דרוזים ויהודים. אומרים, שיהודים גרים בכפר מאז שבירושלים עמד בית המקדש. מספרם עכשיו כארבעים משפחות. כמו הנוצרים והדרוזים הם מדברים ערבית וכמותם הם תמיד חמושים. תושבים מכל שלוש העדות קיבלו אותנו בכבוד ראוי ואפילו בשמחה.

האוטאמן לפי מנהגו ביקר בבית הכנסת המקומי. שם כבדו אותו בעליה לתורה. מאחר ויעקב אילייִץ' אינו יודע כמו שצריך לשון הקודש, הוא היה לדבריו מרוצה, שלפחות את הברכות הצליח לומר ללא בושות אם כי בקושי רב. בשל כך נמצא איש המלחמה האמיץ שלנו במבוכה גדולה עד מאוד. הוא ביקש אותי להיות לו באופן חברי למלמד. אני חייב לעזור לו כדי שלא יהיו מבוכות. ולי כבר מזמן לא נתנו עליות לתורה.

חאצביא נמצאת על מורדות הר חרמון הנשגב. מים ואוויר במקום הזה פשוט נהדרים.

25 בפברואר 1842

התקדמנו דרומה, כאשר משמאלנו הר חרמון. כך הגענו למקום על שפת הירדן, שנקרא בניאס. זהו שיבוש ערבי של המילה היוונית פּאַניאַס. בסביבה יש שפע של חורבות אצילות. רושם מיוחד עושה התיפלה של פּאַן, אשר נמצאת במערה בסלע. אומרים, שכאן נמצאת קיסריה של פיליפוס המוזכרת בבשורה ממתי.

מכאן נפנה מזרחה ונעלה לרמת הגולן, שם נבנות עוד ארבע סטאַניצות. משם נרד אל הנהר ירמוך ונפה מערבה, נבוא עד לים גינוסר והלאה – דרך טבריא וצפת – נשוב אם ירצה השם לעכו עד פסח.

1 במרץ 1842

הגולן זהו הקצה המערבי של ארץ הבשן. עכשיו זהו חבל ארץ בעל אוכלוסייה דלילה. לפני בואם של הקוזקים שלנו שלטו כאן גזלנים בדואיים, שמעתה יצטרכו להגביל את השתוללותם. רק ממש למרגלות חרמון נצמדו כפרים דרוזיים קטנים. אבל בעבר הרחוק היה הגולן מאוכלס בצפיפות ביהודים. על כך קראתי אצל יוספוס פלביוס. אפילו עכשיו ניתן לראות כאן חורבות המזכירות על השגשוג של פעם.

4 במרץ 1842

הידד לפּרוגרס! אחרי הקשיים המתישים של הדרך הארוכה נעים לנוח בבית המלון החדש, שפתח לפני כשנתיים בעיר טבריא מר חיים וייסמן. העיר סבלה קשות מרעידת האדמה, שהתרחשה בשנת 1837. חומות העיר נפלו ועד עתה לא נבנו מחדש. אבל אפשר בכל זאת לומר, שפצעי העיר, שנגרמו לה מאסון הטבע, מגלידים. נבנים בתים. בטבריא ישנם כאלף וחצי תושבים. שני שליש מהם יהודים, השאר – רובם ישמעאלים. נוצרים מעטים בעיר זאת, אבל ישנה כנסייה קתולית של פּטרוס הקדוש. מעל מחציתם של כלל היהודים המקומיים מדברים ז'רגון. בשל כך הייתה לי אפשרות לדבר אתם ללא קושי כלשהו.

13 מרץ 1842

כבר שנים רבות לא השתתפתי בסדר פסח. והנה זכיתי הודות לידידותו של האוטאמן לוקיאַננקו המסור לאלוהי ישראל. הוא הגיע במיוחד אליי הביתה כדי להזמין לא רק אותי, אלא גם את אשתי יוליה. היו הרבה אורחים, לא רק קוזקים, אלא גם גולים עניים, שהגיעו ממש ערב החג מרוסיה. את ההגדה קראו בלשון הקודש ואחר כך ברוסית. האזנתי בתענוג לגרסא הרוסית הלא מוכרת לי של "אחד מי יודע", השיר אותו שמעתי עד עתה רק בלשון הקודש. וכאן קנטוניסטים לשעבר הרשומים לקוזקים ואחריהם גם קוזקים מלידה שרו: "תקשיב, אחי, למה אתה טיפש? הרי אני מספר לך, הרי אני סופר לך: אחד – אחד אלוהינו. גם בארץ, גם בשמים – אחד אלוהינו. שירותנו, חברותנו היהודית שלנו.

וכך ריגש אותי פירוש רוסי זה המלא באמונה תמימה, שדמעות עמדו לי בעיניים.

21 במרץ 1842

עכו כבר לא נראית לי עיר כל–כך עלובה. היא גודלת ממש מיום ליום. בה מתיישבים יהודים רבים, שמגיעים מרוסיה. בניית בתים חדשים מתבצעת כבר מחוץ לחומות. הוקם בית חולים המצויד בסגנון אירופאי. נפתחו קונסוליות של מעצמות אירופאיות. עבורי בתור לותרני צריכה להיות משמעותית העובדה, שלצד מספר בתי כנסת די עלובים נפתחה גם כנסייה פרוטסטנטית. בניית המבנה עבורה מומן על ידי ממשלת פרוסיה.

23 במרץ 1842

היום לפתע ביקרה אצלי משלחת יהודי צידון. עיר זאת שייכת לפאשאליק עכו, אבל היא נמצאת צפונה מהליטני, בערך עשרים ורסטה מהסטאַניצה צ'והוּיבסקאַיאַ. היהודים, אשר מספרם בצור המאוכלסת בעיקר בישמעאלים ובקתולים מזרחיים, מגיע לשלוש מאות נפש, חוששים, שהעדר שלטון חזק יכול להביא להתפרעויות. לכן הם ביקשוני לקחת את צידון תחת חסותי. הרגעתי את המבקרים כמו שיכולתי והבטחתי להם כל תמיכה אפשרית. אצטרך לשוחח עם קונסול צרפת, אשר מתיימרת לתת חסות לקתולים. אבקש, שמלחים צרפתיים ירדו לחופה של צידון. יכול להיות, שכדאי גם לקוזקים שלנו להופיע בעיר כדי שהישמעאלים ייראו, שהקו שלנו קרוב ושאנחנו נגיע אליהם, אם יקרה משהו.

24 במרץ 1842

שוחחתי עם האוטמאן לוקיאַננקו על עניינים שותפים. במיוחד מדאיגה אותי השאלה איפה ליישב את היהודים המגיעים ללא הפסקה מרוסיה, ואיפה למצוא להם פרנסה. יש ביניהם נגידים בעלי ממון. אבל הם מעטים. יעקב אילייִץ' נתן לי שתי עצות, שנראות לי ענייניות. הראשונה – לבקש מיהודים עשירים הנשארים בארצות הגולה לעזור לאחיהם השבים לציון והסובלים מדלות קשה.

הרי גם בספר עזרא כתוב, – אמר האוטאמן והביא בעל פה את הציטוט המתאים בשפה הסלבית: "וכל אלה, אשר נשארים בכל המקומות איפה שלא יחיו, שיעזרו בכסף ובזהב וברכוש אחר ובבקר, עם מתנה חופשית עבור בית האלוהים בירושלים".

עצתו השנייה של יעקב אילייִץ' הייתה לאתר בקרב העולים את כל בעלי המלאכה – נפחים, חייטים, סתתים ואחרים וליישב אותם בסטאניצות או אפילו בישובים של הישמעאלים והנוצרים, שם אותם בעלי מלאכה יהודים יכלו למצוא לעצמם פרנסה מעמלם. "ונערות לשדך ולחתן בסטאַניצות כי בין הקנטוניסטים, שרשומים עתה למעמד הקוזקים, מורגש חוסר בנקבות, – סיכם האוטאמן.

ואני כבר בעצמי הגעתי לרעיון, שעם גישה כזאת אפשר גם למצוא סידור לחלק מלמדים. הרי בסטאַניצות המאוכלסות בקוזקים בני הדת היהודית מישהו צריך להיות חזן, בעל קורא ודרשן בבית כנסת, מלמד בחדר, שוחט ומוהל. לכולם אי אפשר בוודאי למצוא מקום בדרך כזאת ולא כל חניוק יילך לסטאַניצה, אבל בכל זאת משהו.

מה ששייך ליהודיים העשירים בארצות הגולה, בראש ובראשונה צריך לפנות לשר משה מונטפיורי בעצמו ובכבודו, – חשבתי, – הוא גם ללא פנייתי עזר לא מעט ליהודים בארץ הקודש. אם ירצה השם, יעזור עוד.

25 במרץ 1842

נלהב ממחשבות אלה נתתי מיד הנחיה לשאול את כל הבאים, מי מהם יודע איזו מלאכה, וגם לצוות לשדכנים לנסוע לכל הסטאַניצות ולגשת למלאכתם. ואני התיישבתי וחיברתי מכתב בלשון הקודש, דבר שכבר מזמן לא עשיתי. והינה תוצאת מאמציי:

בעז"ה יום כ"ו בניסן ה'תר"ב במתא עכו דיתבא על מי הים הגדול

לכבוד הנדבן המפורסם, הגביר הנכבד, תפארת משכילים והדר עשירים, , כבוד שמו השר משה חיים מונטפיורי נ"י.

אדוני! מימים רבים שמעתי שמעך אף חובבתיך וכבדתיך בסתר־לבבי; אבל לא ערבתי את לבי לגשת אליך, כי לא ידעתני מתמול שלשום. ועתה בהיותי אנכי הקטן והצעיר פחה על ארץ הקודש מטעם מלכויות אירופה הנני פונה אל אדוני בבקשת עזרה דחופה, היות ומחד גיסא מתקיימת כבר עתה שיבת ציון והמוני בית ישראל באים מגלות רוסיא וקובעים את מושבם בארץ אבותיהם, אלא שמאידך גיסא אין בכוחי להגיש עזרה לכל הבאים.

כבד המשא שעל כתפיי. שמוני לעשות מעשה זרובבל, אך קיסר רוסיא אינו מלך כורש. מתוך הבנת גודל השעה הנני מבקש את אדוני לעזרני לממש את המוטל עליי הן ע"י עצות הן ע"י מגבית בקרב עשירי ישראל לטובת השבים כדברי ספר הספרים: "וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים".

והנני עבדך המשתחווה מרחוק להדר כבודך, חפץ קרבתך ומצפה לתשובתך

הירש בן אברהם פרץ הפחה

את המכתב הזה שלחתי מידית ללונדון אל השר משה מונטפיורי באמצעותו של הקונסול הבריטי בירושלים סר ויליאם טאַנֶר יאַנג ועכשיו אני נמצא בציפייה לתשובה.

15 מאי 1842

היום, ערב ל"ג בעומר רעיתי יוליה שמחה אותי עד אין גבול בבשורה, שהיא מעוברת. אני מסתובב עם חיוך על שפתיי כמו כסיל. אני גאה, הגם נדמה, שאין סיבה להתגאות. הרי כתב גריבּוֹידוב: "להיות הורה למי חסר השכל?". אבל מהצד השני ב"שיר המסע אשר לאיגור" לא לשווא נאמר: "הפלא, אחיי, כשזקן נהיה צעיר?".

16 מאי 1842

אני רואה, שידידי הטוב יעקב אילייִץ' נופל יותר ויותר תחת השפעתה של כת החסידים, אשר מצדדיה רבים כבר הגיעו לעכו. כמו משכיל אמיתי ניסיתי ללמד לו מוסר, דברתי על הבורות של החסידים. אבל האוטאמן הנועז שלנו הקשיב לי בנימוס וענה מהורהר: "הם שרים בלבביות כזאת, הוד מעלתך". כמו שהתברר, יעקב אילייִץ' התאהב בשירים בניב המשובש של רוסיה הקטנה, אשר נפוצים בקרב החסידים. את לשון הקודש לא למד הקוזק השורשי הזה כמו שצריך, למרות כל אדיקותו. גם בז'רגון הוא איננו בקי. והנה הוא שר בקולי קולות יחד עם חסידים ליד שולחן שבת: "אוי, אתה טיפש, מאַרק! למה אתה נוסע ליריד? אינך קונה, אינך מוכר. רק עושה מריבות". ו"אל תדאגו, בחורים, לגבי מה שיהיה אתנו. נסע לבית מרזח. שם תהיה גם וודקה".

1 ביוני 1842

קבלתי תשובה משר משה מונטפיורי. קראתי את מכתבו הקצר כבר עשר פעמים. עוד מעט אזכור אותו בעל פה:

בעז"ה יום כ"ו באייר ה'תר"ב לונדון

לכבוד הפחה אשר בארץ ישראל ר' הירש בן אברהם פרץ

אל־תירא ואל־תחת. רק חזק ואמץ מאוד למען תשכיל בכל אשר תלך. רבים בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת שמחה לקול בכי העם.

לעת כזאת הגעת למלכות. לכבוד לי להיות לימינך, אדוני הפחה.

בדרישת אהבת ציון

משה חיים מונטפיורי.

5 ביוני 1842

תחת ההתרשמות מחממת הלב מאיגרתו של השר משה מונטפיורי אני יוצא לנסיעת ביקורת חדשה. הפעם נצא דרומה לאורך החוף. בבואנו ליפו נפנה מזרחה, נעלה ירושלימה. אחרי־כן נרד אל ים המלח ואל הירדן, לאורך הנהר עומדות סטאַניצות של הקו הירדני.

7 ביוני 1842

עצבות דרכנו הופסקה במראה חורבותיה המרומות של קיסריה בה היה מושבו של פונטיוס פילטוס, בה מסר על קידוש השם את נפשו רבי עקיבא.

10 ביוני 1842

העיר יפו רותחת. המוני יהודים, שמגיעים מרוסיה, מילאו אותה ממש עד הקצה. אני משער, שמשהו דומה מתרחש עתה בעזה ובצור. היהודים, אשר היו עוד לא מכבר מעטים בעיר זאת, עלו כבר על הישמעאליים והנוצרים גם יחד במספרם. כמו המתיישבים הישמעאלים החדשים, שהובאו על ידי איברהים־פּאַשאַ ממצרים, בונים היהודים, שהוגלו מרוסיה שיכונים מחוץ לחומות העיר. באופן חיובי משפיעה על חיי העיר פעילות הקונסוליות של בריטניה וצרפת, שנמצאות ביפו. מה ששייך למולדתי העזובה, אין הרוזן נסלרודה ממהר לשלוח ליפו קונסול רוסיה, למרות שהדגשתי בדיווחיי את הצורך בצעד כזה כדי להסדיר את קליטתם לא רק של היהודים הגולים מרוסיה, אלא גם של עולי רגל רוסיים פרבוסלביים המגיעים בדרכם לירושלים בעיקר דווקא לנמל יפו.

13 ביוני 1842

למרות השינויים החיוביים, אשר מתרחשים בירושלים, קודם כל פתיחת נציגויות אירופאיות, שמלווה בהופעת סוג של ניקיון בחלקים מסוימים של עיר הקודש, ובתחילת בניית מגורים מחוץ לחומות, אין הנוכחות פה מוצאת חן בעיניי. דווקא בשל כך מיד אחרי הפגישה עם המֻתצרף¹² של ירושלים אחמד־אַגאַ דוּזדר פניתי לסטאניצה סקופּוּס, אשר נוסדה על ההר בעל אותו השם, שמוזכר בספרו של יוספוס פֿלביוס, ורסטה וחצי לצפון מזרח מחומות העיר. בסטאַניצה זאת מתגוררים קוזקים הן בני הדת היהודית הן פרבוסלביים, אשר גורמים בנוכחותם לישמעאלים להימנע מהתפרעויות.

14 ביוני 1842

שבע ורסטות מן הסטאַניצה סקופּוּס בכיוון ים המלח נמצא מבצר סאַמאַריטיאַנסקאַיה הנקראת כך בשל האגדה הנוצרית לפיה דווקא פה עמדה אכסניית השומרוני הטוב. להקים כאן סטאַניצה בלתי אפשרי בגלל מחסור במים. ולהפקיר את הדרך הזאת בה עוברים עולי רגל מירושלים אל הירדן, אל מקום טבילתו של ישו לחסדי הבדואים הגזלנים לא ניתן. לכן מתחלפים במבצר זה משמרות קוזקים.

15 ביוני 1842

עברנו את יריחו, אשר הינו כפר ישמעאלים בו ישנן בקושי בתי אב, והגענו לסטאַניצה קרֶשצֶ'ענסקאַיאַ¹³, שנמצאת על שפת הירדן והנקראת כך מפני שהמקום בו היא עומדת נחשב למקום בו יוחנן הטביל את ישו. בפי הערבים נקרא המקום קאסר אל־יהוד. זאת אומרת בלשונם "מבצר היהודים". יש סברא, שדווקא במקום זה חצו בני ישראל את הירדן.

הסטאַניצה קרשצ'נסקאַיאַ מאוכלסת בקוזקים פרבוסלביים בלבד. הם בנו כבר, חוץ מביצורים, גם בתים וכנסייה. לשם כך השתמשו באבני מבנים עתיקים עזובים. כאלה ישנם פה הרבה. מים יש במקום הזה בשפע. הקוזקים מתלוננים רק על החום. – "רק טבילה בירדן מצילה, הוד מעלתך. אפשר להגיד, שאנחנו שלוש פעמים ביום נטבלים לנצרות, – הם אמרו. בשל חוסר הנקבות הספיקו כבר קוזקים אחדים של הסטאַניצה לשאת לנשים נערות מקומיות בנות הדת היוונית־אורתודוקסית.

האוטאמן לוניאַננקו המלווה אותי הפנה את תשומת לבי להר נבו, אשר נראה בגדה המזרחית של הירדן. הוא סבור, שעל מנת לחזק את הקו הירדני שלנו כדאי להקים שתיים או אפילו שלוש סטאַניצות על מורדות ההר הזה, אשר עליו, כמו שכתוב בחומש, נמצא איפשהו קברו של משה רבנו. "ומים יש שם, הוד מעלתך, שלא יהיה לך ספק, – הוסיף האוטאמן. על כך עניתי לו, שהעניין כאן לא רק צבאי, אלא גם מדיני, ולכן אני חייב לקבל אישור מפטרבורג להקמת סטאַניצות שם, אישור מהרוזן נסלרודה בעצמו ובכבודו, שלא יהיה סכסוך עם השער הנשגב.

22 ביוני 1842

בדרכי חזרה מנסיעת הבקרות לאורך קו הירדן אינני יכול שלא להרגיש שמחה אמתית. העניין מתקדם. עבודה טובה עשה האוטאמן לוקיאַננקו. אין מה להגיד. באמת, כמו שכתב לי השר משה מונטפיורי, אל־תירא ואל־תחת. אבל החום בקו הירדני ממש אכזרי. וזה כבר עתה. ומה יהיה הלאה? לא לשווא אמרו חז"ל: "שילהי דקיטא קשיא מקיטא". כך או אחרת סבורני, שהקמת סטאניצות חדשות ברחבי הפּאַשאַליק כולו, שנמצא באחריותי, ולא רק בגבולותיו, והעברת המספר הגדול האפשרי של היהודים העולים למעמד הקוזקים זוהי הדרך הנכונה גם במובן הספקת מזון לתושבים החדשים גם במובן הגנה מפני גזלנות של הישמעאלים והדרוזים. צריך להציג את התכנית הזאת בפרטים במכתב לשר משה מונטפיורי. בכל מקרה ברור, שבשיבתו לארץ אבותיו לא יוכל העם היהודי לחיות כמו בעיירות פולין ורוסיה. כאן נחוצים קוזקים יהודיים.

ד' בתשרי ה'תר"ג

ערב חג קבלתי ברכה לשנה טובה מהשר משה חיים מונטפיורי. הוא הבטיח, שבשנה החדשה הבאה עלינו לטובה הוא ימשיך ואפילו יגדיל את התמיכה, אשר העניק בשנת תר"ב. הנדבן הגדול הבטיח לבקר בארץ ישראל בשנה החדשה וציווה לחכות לו ולרעייתו יהודית לקראת פורים. אני מחכה כבר בקוצר רוח לפגישה המובטחת עם היהודי היקר הזה. יהיה לי מה להראות לו. ביקורו יהיה חג עבורי ועבור כל בני ישראל בארץ ישראל. בפירוש: משנכנס אדר מרבין בשמחה.

15 בדצמבר 1842

הבאתי את בני בבריתו של אברהם אבינו. הברית נערכה בביתי ללא נוכחות ציבור מיותר. הסנדק היה ידידי הטוב יעקב אילייִץ' לוקיאַננקו והמוהל – רבּ געֶצ'עֶ היה מהחסידים, שהגיעו זה לא מכבר, ידידו של הנאַקאַזנוֹי אוטאמן שלנו. אשתי יוליה לקחה את זה בוודאי קרוב ללב, אבל היא לא התנגדה, הבינה מה על לבי. ואני אסיר תודה לה על כך. לילד קראו על שמו של סבי יהושע ז"ל. וכאשר נטביל אותו לנצרות – איך אחרת? נצטרך לעשות את זה, אין ברירה, ניתן לא את השם יבסֶביוּס. אלא מה? לקרוא לו יֶזוּס?

1 בינואר 1843

מעתה אציין תאריכים ביומני לפי לוח השנה הגרגוריאני. אינני רואה טעם להמשיך ולהשתמש בלוח היוליאני. אני מרגיש, שלא אראה עוד את רוסיה, שממשיכה לחיות לפי הלוח היוליאני. וכאן דרוש לוח זה רק ביחסים עם הכנסייה היוונית־אורתודוקסית. הרי אני יהודי. יתרה מזאת, במובן מסוים אני הנשיא זרובבל העומד בראש גולים יהודיים, ששבים לירושלים. וזה שאני נחשב נוצרי, הרי פוליטיקה. הנה מנשה מלך יהודה עבד אלילים, אבל הוא הקים מחורבות את הממלכה אחרי החרבתה על ידי סנחריב. ורבי יהודה אומר, שלמשנה המלך יש חלק בעולם הבא, כי הוא חזר בתשובה. הרי כתוב עליו בספר דברי הימים ב': "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחניתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים".

זה היה הערך המתוארך האחרון ביומן. אחריו באה רק שורה אחת בלשון הקודש, שמהווה קטע מהמשפט המודפס על עמוד השער של המהדורה הראשונה, הווינאית של ספרו של יוסף פרל: "מגלה דברים אשר היו עד עתה טמירין ונעלמים מעין כל חי". מהו הרמז פה? איזה דברים טמירין מעין כל חי מגלה היומן הזה? מהו הקשר בין יומנו של המושל הירש פרץ לבין ספרו של יוסף פרל בו הוא היה מונח ככל הנראה שנים רבות ואולי אפילו עשורים? כל השאלות הללו הטרידו אותי והן מטרידות אותי עד עתה. הרי אני מתמצא בספרות עם ישראל ומעריך אותה. בנוסף לכך אני מכיר לא רע את תולדות רוסיה.

בוודאי התקשרתי לאותו מספר טלפון בגבעתיים. איש לא ענה לי. חייגתי עוד ועוד – ללא תוצאות. אז הגעתי לגבעתיים, מצאתי בכל זאת חנייה. לא בחינם כמובן. ניגשתי לאותו בית, אבל מאחר ובפנים לא הייתי – הרי עצרתי אז ליד שולי המדרכה הצבועים באדום לבן כאילו "לרגע", לא ידעתי, לאן בדיוק צריך לגשת. ניסיתי לברר, איפה בבית הזה נפטר לא מכבר איזה סבא אשכנזי או אולי סבתא אשכנזייה, אשר לו או לה הייתה ספרייה ביידיש. הסתכלו עלי כמו על איזה דפוק. הרי גבעתיים זאת לא סטאַניצה וגם לא קיבוץ. זאת עיר ואם בישראל ויתרה מזה – זאת עיר של זקנים אשכנזים.

לא נודע לי דבר. גם את מצוות השבת אבדה לא קיימתי. אותו עותק של המהדורה הראשונה, הווינאית של "ספר מגלה טמירין" מאת יוסף פרל נשאר אצלי גם עתה.