ציור

בשלהי המאה ה19 – תחילת המאה ה20 אמנות פלסטית ויצירתיות אמנותית תפסו את מקומן במערכת הערכים של התרבות היהודית הלאומית. זה קרה בעיקר בהשפעת ספרות עם ישראל החדשה, בעיקר ספרות ביידיש. היא הייתה לאינדיקטור רגיש לחידושים תרבותיים ואידיאולוגיים ועוררה את הפיתוח של כל תחומי התרבות הלאומית. ספרות עם ישראל החדשה החלה לא רק להגדיר סטנדרטים אסתטיים גבוהים, אלא גם יצרה סביבה אמנותית לאומית שאיגדה נציגים מכל מקצועות היצירה.
בסביבה זו, כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, סופרים וציירים יהודים התאחדו דרך רעיונות אסתטיים ולאומיים משותפים. הציירים והפסלים היהודים שהשתייכו לסביבה זאת החלו לממש את עצמם כיוצרים של תרבות לאומית חדשה. ליאו קניג (1889-1970), אחד מחברי הקבוצה המודרניסטית היהודית הראשונה "מחמדים", שקמה בפריז ב-1911, כתב בזיכרונותיו על קבוצה זו: "…רצינו להראות לעולם את היהודי החדש שלנו. מניעים וצורות (…) הקונגרסים הציוניים, הבונד, הסופרים הקלאסיים היהודיים הגדולים עדיין היו בחיים… הופיע דור של אמנים יהודים שלא נאלצו עוד לברוח מה"גטו", מהחיים היהודיים, כדי להפוך לציירים ופסלים (…), הקשורים באופן אורגני לספרות עם ישראל החדשה, שהכירו את פרץ, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים (…) זו הייתה תקופה שבה ציירים יהודים צעירים, רובם מ"תחום המושב", חלמו באומץ על צורה יהודית, על חלונות ויטראז' לבתי כנסת יהודיים חדשים (…)"
בקורות חייו של קניג עצמו מילאה הספרות תפקיד מכריע: זמן קצר לאחר התפרקותה של קבוצת "מחמדים" הוא שינה את מכחול של צייר לעט של סופר וזכה לתהילה כמסאי וכאחד מחלוצי ביקורת האמנות ביידיש..

לא במקרה התפקיד החשוב ביותר בתהליך שילוב האמנות הפלסטית בתמונת התרבות הלאומית החדשה היה שייך ליצחק לייבוש פרץ. פרץ היה מהראשונים שהבינו את הצורך במימוש הפוטנציאל היצירתי של הפולקלור היהודי ומורשת יהדות מזרח אירופה. הוא לא רק ביסס את רעיונותיו תיאורטית, אלא גם גילם אותם ביצירותיו שלו. כמו שום סופר קלאסי אחר בספרות עם ישראל, פרץ משך אליו נוער אמנותי יהודי, היה חונך ומנהיג רוחני לא רק של דור חדש של סופרים יהודים, אלא גם של ציירים.
המעגל הפנימי של פרץ, שהתעצב בוורשה כמה שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, כלל אמנים כמו מאוריצי מינקובסקי (1881-1930), שמעון בר קרטקו (1884-1960) ומשה אפלבוים (1887-1931). בהשראת פרץ הם ועוד כמה אמנים מחוגו התעניינו באמנות עממית יהודית ונסעו לעיירות פולין בחיפוש אחר תשמישי קדושה עתיקים ובגדים מסורתיים, העתיקו תבליטים מגולפים של מצבות בבתי קברות יהודיים, העתיקו ציורי קיר של בתי כנסת עתיקים., ומאוחר יותר ציירו אותם בעצמם (כמו, במיוחד, אפלבאום).
בהשפעת פרץ, אפילו ש.אנ-סקי, שהיה רחוק מיהדות, על פי הודאתו, "חזר" לעמו, החל לכתוב ביידיש, הפך לאספן וחוקר פולקלור יהודי ו"העתיקות האמנותיות היהודיות", וכן למייסד המוזיאון היהודי בפטרוגרד (1916). האוסף של ש.אנ-סקי, חשף בפני אמנים יהודים צעירים את עושרה של התרבות החזותית המסורתית הלאומית, שהפכה לבסיס לחיפושיהם אחר אידיאל אסתטי ומקוריות יצירתית.
כמעט כל הקבוצות המודרניסטיות האמנותיות, שקמו במרכזי התרבות היהודית השונים ערב מלחמת העולם הראשונה או אחריה, היו קשורות להתאחדויות סופרי יידיש. לפעמים סופרי יידיש אפילו עמדו בראשן. אחד המייסדים של קבוצת סופרי יידיש צעירים בניו יורק "די יונגע", דוד איגנטוב (1885 – 1954) ראה בשיתוף הפעולה עם ציירים תנאי הכרחי להתפתחות ספרות היידיש "הצעירה". הוא רצה שכתבי העת שלהם "יהפכו לביטאון לא רק של סופרים יהודיים צעירים, אלא גם של ציירים".
בשיתוף פעולה עם סופרי היידיש "הצעירים" עבדו באופן קבוע ציירים אמריקאים יהודיים זוני מואוד (1896 – 1956), יצחק ליכטנשטיין (1883 – 1971; אחד מחברי קבוצת "מחמדים"), מקס ובר (1881 – 1961), אברהם ולקוביץ (1878 – 1965), אבא אוסטרובסקי (1899 –1963), בנימין קופמן (1887 – 1965) ויהודה טופל (1891 – 1959). יצירותיהם פורסמו על דפי כתבי העת של "די יונגע". בהם הופיעו אפילו יצירות ספרותיות שלהם ביידיש.
גם במרכז תרבות אחר של התפוצות היהודיות, בקייב, ציירים יהודיים היו קשורים לחוג סופרי יידיש מודרניסטיים, אשר הגרעין שלו היוו דוד ברגלסון, דר נסתר, יחזקאל דוברושין ונחמן מייזיל. מאוחר קצת יותר על יסוד החוג הזה התפתחה "קבוצת קייב" שהפכה לתופעה משמעותית בתולדות ספרות היידיש החדשה. הרעיונות האסתטיים והאידיאלים הלאומיים-תרבותיים שלה השפיעו רבות על הציירים היהודיים הצעירים, שלמדו לפני מלחמת העולם הראשונה בקייב – יצחק רבינוביץ' (1894 – 1961), מרק אפשטיין (1900 – 1949), יששכר בר ריבק (1897 – 1935), ברוך (בוריס) אהרונסון (1898 – 1980), ניסן שיפרין (1891 – 1962), אלכסנדר טישלר (1898 – 1980) ואחרים.
בשנת 1918 הם לקחו חלק פעיל ב"קולטור-ליגעֶ", ארגון לפיתוח התרבות היהודית ביידיש. באחד ממסמכי התוכנית הראשונים של "קולטור-ליגע" הוגדרו שלושה תחומי פעילות עיקריים: "קולטור-ליגע עומדת על שלושה עמודים: על החינוך העממי היהודי, על הספרות היהודית ועל האמנות היהודית". לפיכך, התברר שהאמנות היא בין סדרי העדיפויות הלאומיים והתרבותיים החשובים ביותר, בפרט, יחד עם תכונה כה בסיסית של התרבות היהודית כמו החינוך, שמילאה תפקיד מרכזי בעבודה המעשית של "קולטור-ליגע". "קבוצת קייב" ואמנים הקשורים אליה הקימו את האגפים הספרותיים והאמנותיים של "קולטור-ליגע".
הציירים בחרו ליושב ראש האגף שלהם בסופר, מבקר אמנות ומבקר ספרות דוברושין, יוצר תיאוריות מקוריות של אמנות יהודית מודרנית וספרים יהודיים מאוירים. בנוסף לציירי קייב, האגף האמנותי כלל את יוסף צ'ייקוב, פולינה חנטוב, שרה שור ואליעזר ליסיצקי, שהגיעו לקייב בסוף 1918. ב-1920, לאחר ביסוס המשטר הסובייטי באוקראינה, עזבו אמנים יהודים רבים את קייב ועברו למוסקבה, גם שם הוקם אגף אמנותי של "קולטור-ליגע", שכלל בנוסף לרוב משתתפי האגף בקייב גם את מארק שאגאל (1887- 1985), דוד שטרנברג (1881 -1948) ונתן אלטמן (1889 -1970). באופן שכזה איחד האגף האמנותי של "קולטור-ליגע" את כל הציירים היהודיים הגדולים של רוסיה, אשר ראו את מטרתם העיקרית ביצירת אמנות אוונגרד יהודית.
כמעט בו-זמנית עם קייב ומוסקבה הופכת למרכז של אוונגרד יהודי אמנותי לודז. כאן ביוזמתו של המשורר משה ברודרזון (1890 – 1956), אשר לו היו גם כישרונות של צייר, במאי תיאטרון וכריזמה של מנהיג ומארגן, בסוף שנת 1918 סופרים וציירים יהודיים של העיר הזאת הקרובים לפוטוריזם ולאקספרסיוניזם בגרסתם הפולנית התאחדו לקבוצה "יונג ייִדיש". בין הציירים, שנכנסו לקבוצה הזאת, היו יענקל אדלר (1895 – 1949), מרק שוורץ (1892 – 1958), יצחק וינצנטי בראונר (ברוינר; 1887 – 1944) והנריק (הנך) ברצ'ינסקי (1896 – 1941). עם "יונג ייִדיש" שיתפו פעולה גם המלחין הנך קון (1890 – 1972) וציירים יהודיים מוורשה הנריק ברלוי (1894 – 1967) וזאב וולף ויינטרויב (ויינטראוב; 1891 – 1942).
"יונג ייִדיש" זהו ניסיון רדיקלי של יצירת אוונגרד סינטטית אשר מרכיביו הינן במידה שווה שירה וגרפיקה. בתור עדויות בולטות של סינתזה כזאת ושל שאיפה למחוק גבולות בין ויזואלי למילולי משרתים כתב העת של הקבוצה עם תת הכותרת הפרוגרמתית: "לידער אין וואָרט און צייכענונגען" ("שירים במילה ובציורם").
הודות לקשר בל ינתק של האמנות היהודית החדשה ליידיש קבוצות מודרניסטיות אמנותיות יהודיות קמו בין שתי מלחמות העולם בכל מקום בו התקיימו מוקדי תרבות היידיש: בריגה בראש קבוצת הסופרים "סמבטיון" עמד צייר ותיאורטיקן האמנות מיכאל יו (יופה; 1893 – 1960), בלונדון ליאו קניג הקים קבוצת "רנסנס", אליה הוא משך סופרים יהודים ואת הציירים דוד בומברג (1890 – 1957) וג'ייקוב קרמר (1792 – 1962).
בשיקגו קמה באמצע שנות ה20 של המאה שעברה קבוצת סופרי יידיש פוטוריסטים "יונג שיקאַגאָ". הדמויות המובילות בה היו המשורר הדגול מתס דייטש והצייר טודרוס גלר (1889 – 1949); בשנת 1929 בווילנה קמה קבוצה ספרותית "יונג ווילנע". אחד ממנהיגיה היה המשורר אברהם סוצקבר, וציירים – אחותו רחל רוזה סוצקבר (1909 – 1941) ובן ציון מיכטום (1909 – 1941) נהיה חברים שווי זכויות בקבוצה; התאחדויות אומנותיות יהודיות מסוג זה קמו בתחילת שנות ה30 בבואנוס איירס ואפילו ביוהנסבורג. באופן שכזה אמנות יהודית פלסטית קיבלה ממד בינלאומי ואזור מחיה כלל-עולמי – כמו הספרות והתרבות ביידיש.
ההסתמכות על היידיש והמסורת הספרותית של שפה זו המשיכה לעודד את אמנותם של ציירים יהודים במדינות שונות לאחר המלחמה: הרש אינגר, תנחום קפלן, מאיר אקסלרוד, יורי קופר ומיכאל גרובמן בברית המועצות, מוריס סנדק וזיגמונד פרוסט באמריקה, יוסל ברגנר בקנדה ובישראל.
שפת היידיש עצמה הפכה לאחד היסודות של עבודתם של מספר אמנים יהודים, בפרט, רבים מהתמונות של מארק שאגאל הן הדמיות של מבנים מילוליים ביידיש. השפה הייתה גם הכלי החשוב ביותר לרפלקציה אמנותית ולתורת האמנות – מניפסטים אוונגרדיים, מאמרי ביקורת מבריקים ומסות על אמנות נכתבו ביידיש. כמה רעיונות יסודיים וחדשניים של התפתחות אמנותית גובשו לראשונה ביידיש וקדמו לגילוייה של תורת האמנות העולמית. יידיש ותרבותה הפרו את יצירתם של רבים מגדולי האמנים של המאה ה-20, אשר יצירותיהם תופסות מקום של כבוד באוצר האמנות העולמית.

הלל קזובסקי