יידיש ועברית
ליהודים – בניגוד לרוב העמים – הייתה אופיינית במשך דורות רבים דיגלוסיה, דהיינו דו–קיום של שתי שפות בתוך קולקטיב לאומי אחד, כאשר כל אחת מהן משרתת בתחומים שונים. מרכיב הכרחי של הדיגלוסיה הזאת הייתה עברית, אשר שימשה בתור "שפה גבוהה". בהיותה שפת ספרי הקודש ותפילות הייתה לה יוקרה רבה. דווקא בשל כך שמה המסורתי ביידיש – "לושן קוידש". במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנים הייתה השפה העברית הכלי העיקרי של סוגות "גבוהות" בספרות עם ישראל. בסוף המאה ה18 התחילה להתפתח ספרות עברית חדשה, שנוצרה לפי דוגמאות אירופאיות דאז. הופעתה הייתה קשורה ישירות לתנועת ההשכלה.
המרכיב השני בדיגלוסיה היהודית הייתה שפת דיבור זו או אחרת הקשורה מבחינה גנטית לשפת ארץ מגורים נוכחית או קודמת של עדה יהודית קונקרטית. בשפות דיבור יהודיות כאלה כתבו בדרך כלל בעזרת אלף–בית עברי. שפת דיבורם של היהודים האשכנזים במשך אלף שנים הייתה יידיש. יידיש הייתה לא רק שפת הדיבור העיקרית בקהילות האשכנזים, אלא גם שפת הפולקלור וסוגות הספרות "הנמוכות". מאחר ובאופן תאורטי כל הגברים היהודים היו אמורים במידה זו או אחרת לשלוט בלשון הקודש לצרכים דתיים, לעתים קרובות הופיעה ספרות היידיש המוקדמת במסווה של "ספרות לנשים".
דחיפה חזקה להתפתחות ספרות ביידיש ניתנה על ידי התנועה החסידית במחצית הראשונה של המאה ה18 מאחר והיא פנתה ליהודים פשוטים, לא למדנים, ששלטו בלשון הקודש בצורה חלשה אם בכלל. לאומת זאת, ברמה האידיאולוגית, התייחסו המשכילים באופן שלילי כלפי יידיש, כי ראו בה שפה גרמנית משובשת, "ז'רגון יהודי–גרמני". בגרמניה, אוסטריה, בוהמיה, הונגריה, הצליחה תנועה זו להחליף את היידיש בגרמנית בחיי היומיום של היהודים המקומיים, אך בגליציה, שם ההשכלה נאלצה להתמודד עם התנגדות עזה מצד החסידות, היא נאלצה ללכת בדרך של יצירת ספרות משלה ביידיש, כשהיא מצדיקה את הוויתור הזה בצרכי תעמולה. בסופו של דבר, זה הוביל ליצירת ספרות אמתית מסוג חדש ביידיש, שהפכה לחלק אורגני מהספרות החדשה של עם ישראל, אשר נוצרה בעברית, ביידיש וכן בשפות נוכריות "גבוהות" – רוסית וגרמנית. יצירות סופרי ההשכלה היו הגילויים המוקדמים ביותר של תרבות היידיש החדשה.
ליצירתם של הסופרים היהודים במאה ה19 – תחילת המאה ה20 הייתה אופיינית עד מאוד דו–לשוניות. למעשה כולם שלטו הן ביידיש הן בעברית. נביא רק דוגמאות אחדות. מנדלי מוכר ספרים (1836 – 1917) ויצחק לייבוש פרץ (1852 – 1915) הינם קלאסיקנים של הסיפורת היהודית הן ביידיש הן בעברית. שלום עליכם (1859 – 1915), שנהיה הסמל העיקרי של ספרות היידיש, כתב יצירותיו אחדות בעברית. קלאסיקן השירה העברית המודרנית חיים נחמן ביאליק (1873 – 1934) כתב שירים גם ביידיש ותרם רבות לשבירת הסטראוטיפ של "שפה נמוכה" בנוגע אליה. ביידיש נכתבו מספר סיפוריו של שמואל יוסף עגנון חתן פרס נובל לספרות העברי הראשון והיחידי בינתיים.
בסוף המאה ה19 התגבשו שני דגמים מנוגדים של התחייה היהודית הלאומית – יידישיזם והבראַיזם (עבריות). אז היה נדמה שהיידישיזם, אשר שם במרכז התחיה היהודית הלאומית את שפת המוני העם, הוא ראליסטי ופרגמטי. לאומת זאת ההבראיזם, שקרא להחיות את השפה העברית, אשר חדלה להתפקד כשפה מדוברת בחיי יום–יום לפני דורות רבים, היה נראה רומנטי מדי ואפילו אוטופי. בין מצדדי שני הדגמים התרבותיים–לשוניים האלה התנהלו ויכוחים קשים אותם שלום עליכם תיאר עם הומור האופייני עבורו בסיפורו "יידישיסטים והבראיסטים".
שלום עליכם עצמו דגל בשימור הדיגלוסיה המסורתית בתרבות היהודית. בהקדמה לכרח הראשון של כתביו בתרגום העברי, שיצא לאור בשנת 1911 הוא כתב בין השאר: "היום תברכוני ברכת מזל טוב! (…) תאומים בבטני. תאומים אלו (…) הרי הן הלשונות שלנו, העברית והיהודית. (…) לשמן ולשם קיימן (…) עושים מלחמה איש עם חברו, שופכים דיו כמים ומבזבזים הרבה נייר, שואלים וחוזרים ושואלים שאלה חמורה: איזו משתי הלשונות שלנו ראויה יותר לאותה אצטלא של "לשון לאומית"?" משתי האופציות בוחר שלום עליכם את השלישית: "אומה זאת שלנו, משונה מכל האומות שבעולם, החיה שנות אלפים בגולה, תלושה מן הקרקע, נודדת מארץ לארץ וממדינה למדינה (…) – מן הדין הוא, שתהיינה לה שתי לשונות בבת–אחת (…). לפיכך סבור אני, שחייבים אנחנו לקבל את שתיהן באהבה”.
עם זאת, עקב ההקצנה של היידישיסטים והבראיסטים כאחד, לאחר מלחמת העולם הראשונה צמחו ספרות יידיש וספרות עברית נפרדות מספרות עם ישראל, שהתקיימה לפני–כן כתהליך יצירתי רב–לשוני אחיד. ובתחילת המחצית השנייה של המאה ה-20 התברר כי הדגם היידישיסטי הראליסטי לכאורה של התחייה הלאומית נכשל על רקע הניצחון של הדגם העברי האוטופי לכאורה.
תוך כדי כך, השפה העברית הושפעה בעוצמה כה רבה מצד יידיש – בפונטיקה, במטבעות הלשון, בתחביר ובאוצר המילים, עד שהבלשן הישראלי בן זמננו פרופסור גלעד צוקרמן טוען שהעברית הישראלית המודרנית היא צאצאה לא רק של השפה העברית העתיקה, אלא באותה מידה גם של יידיש. יידיש מצדה הייתה מתחילתה ממש ספוגה במילים וניבים שאולים מעברית וארמית. כפי שכתב שלום עליכם בהקדמה שכבר צוטטה לעיל: "שתיהן יונקות האחת מתחומה של חברתה". במילים אחרות ניסח את הרעיון הזה הבלשן היהודי–אמריקאי הדגול אוריאל ויינרייך (1926 – 1967) אשר לטענתו "גבול בין יידיש לעברית לא תמיד ברור ויציב".
בסיכומו של דבר אפשר לקבוע, שאף אחת מן השפות של התפוצות היהודיות בעת החדשה אינה יכולה להתחרות ביידיש במידת השפעתה על התרבות היהודית בכללותה ועל השפה העברית בפרט. את השפעתה של יידיש על תרבות עם ישראל ניתן להשוות עם השפעתה של השפה הארמית בעת העתיק המאוחרת ובימי הביניים המוקדמים.