יידיש והשואה

לעתים די קרובות אומרים, שאם עברית היא לשון הקודש, יידיש היא לשון הקדושים. אכן רוב קרבנות השואה היו דוברי יידיש, אם כי בעיני הנאצים לא היה חשוב באיזו שפה מדברים יהודים – ביידיש, בלדינו, כמו, למשל, רוב יהודי יוון, או באיזושהי שפה נכרית, כולל גרמנית.

המימיה הצבאית בה זלמן גרדובסקי (1908/1909 – 1944), אסיר מחנה ריכוז בירקנאו-אושוויץ, ששירת לפי פקודת הנאצים בזונדרקומנדה, הסתיר לפני מותו את יומנו, שהוא ניהל ביידיש. היא נמצאה באפר לפני משרפה אחרי שחרור המחנה.

בשואה נרצחו 6 מיליון יהודים. יחד אתם הושמדה הארץ האקסטריטוריאלית יידישלאנד, שהתקיימה לפני כן במשך מאו שנים במזרח אירופה. בארץ הזאת דברו יידיש לא רק יהודים, אלא לעתים קרובות גם נכרים (די להזכיר, שבשורה שלמה של נפות בתחום המושב עלה חלק היהודים באוכלוסייה על 20 אחוזים). זה היה חורבן, שלא רק המית בני אדם, אלא גם החריב תרבות יהודית-אירופאית ייחודית, עולם שלם. בשל הממדים האפוקליפטיים של האסון והשלכותיו קוראים לשואה ביידיש חורבן – כמו לחורבן בית המקדש וירושלים בידי הרומאים בשנת 70. ו כך כתב בשנת 1945 המשורר היהודי-רוסי נאַוּם קורז'בין (נחמיה מנדל, 1925 – 2018): עולם העיירות היהודויות…/ שום דבר לא נשאר מהן,/ כאילו אספסיאנוס/ כאן עבר/ בין שרפות וסאון. חורבן יהדות אירופה הפך את אלה, ששמרו על יידיש ותרבותה מחוץ ליידישלנאד לשעבר, ל"מהגרים משום מקום". ומה שנוגע לשארית הפליטה, שהוסיפו לחיות במקומות מגוריהם הקודמים, גדלו ילדיהם על חורבות הציוויליזציה שהוחרבה וקלטו רק רסיסי מורשתה התרבותית.

געגועים ליידישלאנד האבוד הביאו למין אידאליזציה של העיירה היהודית, השטעטל, שהפך לסמל העיקרי של יידישלאנד ככזה, למרות שהיהודים האשכנזים חיו לא רק בשטעטלעך. ייתכן, שהביטוי האמנותי הבולט ביותר של האידאליזציה הרומנטית הזאת היה המחזר "כנר על הגג" המפורסם. את תסריטו כתב בתחילת שנות ה60 לפי מוטיבים של סיפורי שלום עליכם על טוביה החולב על ג'וזף סטיין, בן מהגרים יהודיים מיידישלאנד, שנולד באמריקה. מין הדגמה ויזואלית של הכרת הערך הכלל–אנושי של מורשתה התרבותית של ארץ יידישלאנד שהוחרבה בשואה היא הענקת פרס נובל לספרות ליצחק בשביס זינגר (1902 – 1991). הרי יצירתו, כמו שנאמר בהחלטת וועדת נובל, "מושרשת במסורת התרבות היהודית–פולנית, אך באותה עת מעלה שאלות נצחיות".

עלילות של חלק ניכר מיצירות יצחק בשביס זינגר מתפתחות הרבה לפני השואה של יהדות אירופה. אבל השואה נוכחת בהן באופן בלתי נראה, כמו למעשה כמעט בכל יצירות ספרות היידיש, שנכתבו במחצית השנייה של המאה ה20. אם אפילו עלילתן מתפתחת ביידישלאנד זמן רב לפני השנים ה30 וה40 של המאה שעברה, המחבר והקוראים אינם יכולים שלא לחזור לפחות מידי פעם למחשבה על כך, שהוא כותב (או קורא) דברי ימי העולם, שנעלם, ליתר דיוק, הושמד, העולם שאיננו עוד.

יצירות אמנותיות ביידיש נכתבו גם בימי השואה עצמה. בתולדות ספרות השואה מקום חשוב תופסת הפואמה "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ייִדישן פֿאָלק" ("השיר של העם היהודי שנהרג") מאת המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון (1886 – 1944). כל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקסים רשמיים בישראל משמיעים את המנון הפרטיזנים היהודיים "זאָג ניט קיינמאָל, אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג" ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"), שנכתב בגטו וילנה על ידי לוחם מחתרת צעיר הירש גליק (1922 – 1944). שרים אותו בתרגום העברי מאת המשורר הישראלי הדגול אברהם שלונסקי וביידיש, בשפת לוחמי יידישלאנד, שהוחרב עד היסוד.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה משמיעים בישראל בשתי השפות היהודית גם את השיר הנבואי "ס'ברענט" ("העיירה בוערת"), שנכתב ביידיש על ידי הפזמונאי המפורסם מרדכי גבירטיג (1877 – 1942), שנרצח בעת חיסול גטו קרקוב. הקריאה להתנגדות פעילה לאויבים המסכנים את עצם קיומו של העם היהודי מהדהדת בלבבות ישראלים בני זמננו: 

ס'ברענט, ברידערלעך, ס'ברענט!

די הילף איז נאָר אין אײַך אַליין געווענדט.

אויב דאָס שטעטל איז אײַך טײַער,

נעמם די כּלים, לעשט דאָס פֿײַער,

לעשט מיט אײַער אייגן בלוט,

באַווײַזט, אַז איר דאָס קענט!

(שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!

רַק בְּיֶדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.

חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת

וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,

בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,

חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.)

ספר של זלמן גרדובסקי (באנגלית).